יום שבת, 26 בספטמבר 2009

שלום לך, סגאן

ספרים דקים מבאסים אותי. אני יודעת שבסוף אתאכזב: אם הספר יהיה גרוע ממילא אעזוב אותו באמצע ואילו אם הוא יהיה טוב, הוא יגמר לי מהר מדי. המקרה השני שתיארתי הוא מה שקרה לי עם "שלום לך, עצבות" של פרנסואז סגאן.
סגאן הצרפתייה כתבה את הספר בהיותה רק בת 17 וכולו מלא רוח נעורים מרעננת. לא לעיתים קרובות אני נתקלת בספר שלא מנסה לחנך אותי בשום צורה, ללמד אותי מה קורה לאנשים עם פחות מזל ממני, או מבקש ממני לגלות יותר רחמים או אמפתיה כלפי אוכלוסיות מסויימות. סגאן אינה מבקשת ממני דבר מלבד קבלה שלה עצמה, כמו שהיא, כולל הפגמים.
הספר מספר על ססיל, נערה בת 16 שיוצאת לחופשה עם אביה ההולל בה הוא מתמרן בין שתי נשים. ססיל, לעומתו, מכירה בחופשה בחור צעיר שמתאהב בה ומגלה לראשונה את מיניותה. העלילה בספר מספקת את פנטזיות החופשה האולטימטיבית בריביירה הצרפתית. אך לא רק העלילה כובשת בספר זה אלא בעיקר סגנון הכתיבה של סגאן הצעירה, המשולל מניירות וגינונים של סופרת. סגאן כותבת כנערה מתבגרת ואינטיליגנטית באופן מיוחד. כבר בעמוד השני של הספר ססיל/סגאן מבינה כי הצורך להיאהב קשור לדחף מסויים לשלוט, תובנה שאין להקל בה ראש גם עבור אדם מבוגר. הדחף של ססיל לשלוט הוא זה שמניע את העלילה בסיפור ומביא לסופה הטראגי. אך ססיל מקבלת את מגבלותיה ואינה נלחמת בהן. מבחינה זו דמותה בוגרת בצורה יוצא דופן.
שמו של הספר: "שלום לך, עצבות" הזכיר לי שורה משירו של בודלר "התכנסות" (כפי שתרגם אותו דורי מנור ב"פרחי הרע"): "כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן". סגאן, כבודלר לפניה, פונה לרגש בצורת האנשה המנכיחה אותו ומגבשת את קיומו לכדי ישות שלמה שניתן להתחבר אליה ולקבל אותה כשייכת לך. סגאן ממשיכה את בודלר לא רק בקבלה והאנשה של רגשות לא נעימים אלה אף בדמות הצעירה המרדנית, ההוללת, המשועממת, היתומה והמקוללת. סגאן נמנית עם אותם האנשים המרשים לעצמם לחיות עד הסוף ולחוות קשת רחבה מאוד של חוויות ואירועים, על אף התוצאות הקשות שעשויות להיות לכך. אישיות זו משתקפת כבר בספרה זה, שהוא ספרה הראשון. טעמה של ברכה-קללה זו גרם לי לרצות לקרוא מספריה עוד ועוד...

יום ראשון, 13 בספטמבר 2009

קאושיק, לא!!

ג'ומפה להירי נולדה באנגליה למשפחה הודית וגדלה בארצות הברית. ספריה עוסקים בחוויה של מהגרים ממוצא הודי בארצות הברית. הספר "קרקע לא מוכרת", אותו סיימתי הבוקר, הוא ספר נפלא ודרכו נכנסתי מעט לעולמה של להירי ולתרבות בה גדלה. בספר ישנם שמונה סיפורים, כאשר שלושת האחרונים מהווים יצירה שלמה בפני עצמם, מעין רומן בשלושה חלקים על המה וקאושיק.
סיפוריה של להירי עוסקים בנסיונות הנואשים של בני המהגרים הבנגלים לעמוד בציפיות הבלתי-אפשריות של הוריהם מחד, ולהשתלב בחברה האמריקנית מאידך. דמויותיה נעות בין קוטב הרצייה וקוטב המרידה במורשת הבנגלית של ההורים: הן לומדות באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארצות הברית ולרובן יש תואר שלישי, הן גרות בבתים גדולים, אוכלות אוכל בנגלי ומטפלות בהוריהן ומצד שני הן שותות, בוגדות בבני זוגן, לא נישאות עד גיל מאוחר ועוזבות את לימודיהן באמצע. להיות מהגר פירושו מאבק זהות תמידי, ותחושה זו ניכרת בכל עמוד ועמוד של הספר.
הספר "קרקע לא מוכרת" מהווה סוג של מרד בפני עצמו. להירי, שניכר כי דמויותיה נלחמות על מנת להרגיש אמריקאיות ככל חבריהן, מורדת במורשת האמריקאית. סיפוריה מורדים בכל המוסכמות והקלישאות המערביות. הם גורמים לנו להתפלל בכל ליבנו כי "האהבה תנצח" או כי "יהיה טוב" ואז מוכיחים לנו שאלה הן רק מילים וכי המציאות שונה בתכלית. סיפוריה של להירי לוקחים מוסכמות יסוד בתרבות המערבית כמו "אין קרבה כקרבת המשפחה" או "נישואין צריכים להיות מאהבה", מפרקים אותן ובוחנים אותן לעומק. ושם, בשכבה הקרובה ביותר לבטן שלנו, המוסכמות הללו מתגלות במערומיהן ובריקנותן. למשל, הסבל הכרוך באהבה שאינה מתממשת מתגמד בסיפורים מול הסבל הכרוך באהבה שכן התממשה: רוב האהבות בספר אינן ממומשות ואילו שכן התממשו אינן עולות יפה. להירי רומזת לנו כי האהבה יפה יותר בדמיון ובפנטזיה מאשר במציאות ובכך יוצרת הפרדה בין העולם האמריקאי לזה ההודי – האמריקאים בסיפוריה מנסים לחיות כמו בפנטזיה ונכשלים בכך, בעוד ההודים מציאותיים יותר ומוותרים מראש על המימוש. כיוון ששתי האפשרויות אינן אידאליות הספר מותיר אותנו עם שאלות פתוחות רבות בנוגע לאהבה, תרבות, זהות ושורשים.