החומר ממנו עשויים סופרים

    אחרי הפסקה ארוכה החלטתי להקים את הבלוג הזה לתחייה, לאחר תרדמת של יותר משנה וחצי, והסיבה – הבטחה עם שחר. מי יכול להחיות את המתים אם לא רומן גארי? גארי, סופר יהודי-צרפתי יליד ליטא, פרסם ספרים רבים בחייו, אך את חלקם תחת שם העט "אמיל אז'אר". כבר בתיכון התפעלתי מספרו כל החיים לפניו, ולפני כמה שנים התמוגגתי מהתרגום החדש לחרדתו של המלך סולומון, אך אין כמו אוטוביוגרפיה ספרותית כדי באמת להוציא אותי מגדרי. הבטחה עם שחר הוא רומן אוטוביוגרפי "קלאסי". הוא כתוב בגוף ראשון עם התערבויות רבות של המספר והוא כמובן מהווה מה שנהוג לכנות בחוג לספרות "קינסטלרומן" (בגרמנית: künstlerroman) או רומן חניכה של אמן. הספר עוסק בקשר המיוחד שהיה לסופר עם אמו, שגדלה אותו כבן יחיד, באופן שמצטייר לעיתים כמעורר הערצה ולעיתים כזעקה למועצה לשלום הילד, אך מתאר את נסיבות חייו שהביאו אותו להיות סופר.

    הוא פותח בתיאור הרואי של חייל שאמו מגיעה לבקר אותו בבסיס והוא חושש שתביך אותו מול חבריו, אך למראה דמותה נשמט ממנו כל מעטה הגבריות והוא מחבק אותה בהתרגשות כאשר מאחורי גבו הוא מראה לחבריו אצבע משולשת. אם אני לא טועה, פרויד היה זה שאמר שמי שאמו אהבה אותו באמת – יחייה כל חייו בתחושה של מנצח. וגארי אכן חי כך את חייו. נוסף על היותו סופר גדול, הוא היה גם דיפלומט, במאי וטייס קרב.

    ההבטחה שהבטיח לאימו בילדותו היתה שהוא יהיה אדם חשוב, וכל חייו עמל כדי לקיים אותה. לעיתים, כדי לא לאכזב אותה, הוא נאלץ להמציא סיפורים. למשל, כאשר הוא מתאר בספר את חזרתו הביתה מטקס סיום קורס הטייס שעשה, בו הוא היה החייל היחיד שנכשל בשל שנאת הזרים של מפקדיו (הוא לא היה צרפתי "אמיתי"), הוא נהיה חולה ברכבת רק מהמחשבה שאמו תראה אותו בלי הדרגות הנחשקות. אך כשהוא מגיע עולה בדעתו שקר מבריק – הוא מספר לה שהיה לו רומן עם אשת אחד ממפקדיו ולכן זה נקם בו ומנע ממנו את קבלת הדרגה. אמו קורנת מאושר ומכנה אותו "דון ז'ואן". אירועים מעין אלה המתוארים עוד מילדותו של גארי, קושרים בין האמנות ובין אהבת האם, ולא בין האמנות והאהובה, המוזה הסטנדרטית.

    דמותו של גארי העולה מהספר היא זו של גיבור "מאצ'ו", דמות שהפגישה עמה מעלה זיכרון של חבר מוכר שלא ראינו שנים, ומלווה בריחות של אבק ונפטלין. אך יש משהו בגיבור הזה, שיודע גם ללעוג לנכויות הרגשיות שלו, שמעלה מייד חיוך. למשל, הוא מספר על אהבתו הגדולה ביותר בחיים בארבע שורות ואחר כך מתוודה: "אני יודע שהדבר עומד בניגוד לכל חוק מקובל לגבי כתיבת אוטוביוגרפיות לדלג על פרשה מעין זו. אך כל העניין טרי מדי. רק עשרים שנה חלפו מאז... "(עמוד 163). הספר הזה יצא בשנת 1968. נראה לי שהגיע הזמן שידפיסו אותו מחדש.

אבדות/ לאה גולדברג

הדבר המאפיין יותר מכל את הרומנים של לאה גולדברג הוא כי חלקים חשובים וניכרים מתוכם מתרחשים בדמיונן של הדמויות ולא בעולם המציאות שלהן (מכתבים מנסיעה מדומה אף מכריז על כך בשמו). כך גם באבדות, הפותח בפסקה המתארת את נוף העיר, נוף שלא היה ולא נברא כפי שמתברר בפסקה שאחריה. הזיכרונות נמזגים עם המראות ומתקבלת יצירת אמנות, בדיה, ולא עולם דמוי מציאות: "בערב ההוא היה הכול נחרז עם זיכרונות. הוא לא יכול עוד לחשוב בפרוזה."

אבדות הוא רומן גנוז של לאה גולדברג, שנכתב במחצית השניה של שנות ה-30'. הרומן לוקח אותנו למסע מרתק "בעיר זרה וקולחת, הפולטת מאות אלפי בדידויות בשבוע" והיא ברלין. אך ברלין המתוארת דרך עיניה של לאה גולדברג היא ברלין על סף משבר, בדיוק לפני עליית הנאצים לשלטון ב1933. לכן, המסע של הגיבור, קרון, לברלין הוא גם מסע של פרידה ממנה ומאירופה בכלל ונסיון שלו לתפוס אותה בכתיבתו ולספוג נשימות אחרונות מתרבותה, לאחר ששהה שנה בארץ ישראל.

קרון נמצא בברלין במשך שנה אשר בה הוא מתחבט עם שאלות קיומיות: "היחסים ביני ובין הקב"ה מתוחים במקצת. כל אחד מאיתנו מנסה להוכיח שהשני איננו קיים". מלבד השאלה התיאולוגית מעסיקות את קרון בעיקר שאלות הקשורות במולדת. קרון קרוע בין רצונו להשתקע בארץ ישראל ובין אהבתו העזה לאירופה ותרבותה אשר מהן הוא נאלץ להפרד. אך אנו נחשפים לא רק לפרידתו של קרון מאירופה ותרבותה שעתידות להיעלם תחת המשטר הנאצי אלא גם לתהליך
התגבשותו כסופר, השזור כמובן באהבות השונות שלו אל נשות ברלין.

קרון נתקל באנטוניה, האישה הראשונה המופיעה ברומן, כאשר הוא מבין ש"איבד את שירו" גם ליטרלית וגם מטאפורית: קרון איבד את הדף עם השיר האחרון שכתב ונוסף על כך הוא שרוי במחסום כתיבה. לכן, אנטוניה מקבלת את תפקיד המוזה שעוזרת לו להתגבר על מחסום הכתיבה שלו ו"למצוא שוב את שירו". קרון אומר על שיריו: "פעם, בכעסו, בכאבו, במשטמתו, רצה לשלחם לעולם כזונה – ללא שם, ללא מולדת, ללא הקדשה". למעשה, גולדברג קושרת בין שייכותה של יצירת אומנות של אמן-גבר ובין האישה-המוזה שהוותה לה השראה. היא רומזת לנו כאן כי תפיסת האומנות הגברית אינה שלמה בפני עצמה ומשועבדת אל כפילותו של הארוס המופנה אל היצירה ואל האישה בו זמנית. קרון, האמן הגבר, אינו יכול לכתוב ללא אישה לצידו ותשוקתו מופנית תמיד באופן כפול אל היצירה ואל האישה. ללא כפילות זו תשוקתו אינה יכולה לבוא לידי ביטוי כלל. לעומת זאת, בשני הרומנים האחרים של גולדברג אשר במרכזם עומדת אמנית-אישה, אין היא זקוקה לגבר לצידה על מנת ליצור אלא אפילו להפך – רות (גיבורת מכתבים מנסיעה מדומה) ונורה (גיבורת והוא האור) הופכות לאמניות ברגע שהן מסלקות את הגבר מעליהן.

מסעו של קרון הוא מסע של "כיבוש השפה" כפי שהוא מנסה גם "לכבוש" מולדת: "כן, המאגיה השחורה של המילים ללא סבל ירושה. אבל הוא, הפרופסור שידע לאבד מולדת ולא ידע לכבוש אחרת במקומה, הוא לא יבין, מה זאת אספסת." גולדברג מדגישה את היחס המאגי בו נקטו רבים כלפי העברית. קרון מאמין שאם יכבוש את השפה אז יכבוש גם את המולדת. תפיסה זו הקושרת בין לשון וטריטוריה רווחה מאוד בתרבות העברית כפי שניתן לראות כבר במאמרו של אליעזר בן-יהודה "שאלה לוהטה" בו הוא קשר בין השפה העתיקה המחודשת ובין העם המתחדש. גולדברג מתיחסת גם היא לקשר הזה אך הפעם מציגה אותו באור אירוני במקצת. במהלך הרומן חושפת גולדברג גם את הסכנות הטמונות בשימוש בכוחה של העברית כאשר השיר של קרון עצמו מופנה נגדו ונגד היהודים כחלק מתעמולה נאצית על ידי כך שהוא מתפרסם בעיתון כשיר אנטישמי עתיק שזה עתה נמצא.

יצירתה של גולדברג מדגישה דילמה שעמדה בפני אמנים רבים בתקופת קום המדינה: הבחירה בין נאמנות לפרויקט הציוני והתקדשות לספרות העברית בלבד או המשך כתיבה בשפות נוספות ושימוש בהשפעות וסגנונות הנהוגים בספרות האירופית (אחד העם מתיחס לשאלה הזו ב"תעודת השלוח", שלמה צמח מתיחס אליה ב"קו הבניין" וי"ח ברנר מתיחס אליה בנוגע לשיריו של טשרניחובסקי במאמרו "משדה הספרות – חוברת היובל של טשרניחובסקי"). באחרית הדבר לספר, אותה כתב גדעון טיקוצקי, הוא טוען כי באבדות, בעצם הקדשת שיריו לאנטוניה הנוצריה, מותיר קרון את חלום אירופה שלו על כנו. למעשה, הקדשת מחזור שיריו לאנטוניה היא בחירה בתרבות האירופאית על פני התרבות בארץ ישראל. ברצוני להצביע על כך שלמרות שהסיום של אבדות הוא סיום ציוני כביכול, והגיבורים עולים לארץ ישראל, מתקבלת התחושה כי גולדברג קבעה את הסיום הזה על מנת שהיצירה תתתקבל ביתר קלות על ידי הקהל הארץ ישראלי ותתפוס מקום בתוך מסורת הספרות הלאומית. קריאות חוזרות ביצירה מראות כי ליבן של הדמויות הוא באירופה והבחירה שלהן בארץ ישראל היא כורח ובריחה.
השאלה שנותרת פתוחה היא - מדוע גנזה גולדברג את הרומן? איני עוסקת בשאלת הגניזה מפאת קוצר היריעה אך גדעון טיקוצקי נותן לשאלה זו מספר תשובות מעניינות באחרית הדבר של הספר.

הבעותיו המרובות של הלאוקון

ג'ון בארת כתב שני רומנים גדולים בשנת 1955. הוא היה רק בן 24. גם אחרי 55 שנים הקריאה בהם מאלפת ורלוונטית כאילו נכתבו אתמול.
שני הרומנים פורסמו בעברית כספר אחד, ששמו "סוף הדרך/ האופרה הצפה". בשני הרומנים נפגש הגיבור עם זוג חברים שמשנה את חייו. למרות השלישייה המעניינת שנוצרת, מרכז הכובד של הרומנים נשנען תמיד על אישיותו או חוסר אישיותו של הגיבור. בארת מערער על מושג ה"עצמי" הנפרד והקבוע שבו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו ומציב אופציה אחרת: דמות נוזלית המשתנה בהתאם למצב ועקבית לחלוטין בנחישותה שלעולם לא להיות עקבית (לכן פותח הספר בשורה הגאונית: "במובן מסויים, אני ג'ייקוב הורנר). בארת מפנה את תשומת ליבנו לפרדוקסים מן הסוג הזה ועושה שימוש נרחב בלוגיקה על מנת להניע את העלילה. ב"סוף הדרך", הדמות של ג'ו מורגן היא ההיפך הגמור של הגיבור, ג'ייקוב הורנר, כי הוא עקבי לחלוטין בהשקפת חייו ולעולם אינו משנה את דעתו. כל החלטותיו נעשות על סמך היגיון ועדיין - ברור לגמרי כי שתי הדמויות הללו אנלוגיות זו לזו ושתיהן חיות את חייהן בצורה פנאטית ונלעגת.
הגיבור של "האופרה הצפה" מתחיל את הסיפור בקביעה כי יום אחד קם בבוקר והחליט כי זהו היום שבו הוא יתאבד. הסיפור נע סביב הנסיון של הגיבור להסביר לעצמו ולקוראים מדוע הוא שינה את דעתו. הסבריו נותנים תשובה הגיונית, הבנויה על טיעונים, לשאלתו הנצחית של המלט: "להיות או לא להיות?" אך גם, ובעקיפין, עונים על שאלות שנשאלות בין השורות כמו "האם אני ראוי לאהבה?" שאלה שהופכת רלוונטית יותר לאור העובדה שאבי הגיבור התאבד.
נושא נוסף שכנראה העסיק את בארת רבות הוא נושא שבירת מודל הזוגיות וביסוס החיים בתוך שלישייה. הגיבורים של בארת אינם מסוגלים לחיות בזוגיות אך הם מתנסים בחיים משולשים ולעיתים זה אפילו עובד. בארת שואל כאן שאלות נוקבות לגבי הנורמות של החברה בכלל ושל החברה הבורגנית בפרט, שלא תמיד מקבלות מענה אך ממשיכות להדהד בראש זמן רב.

לזכרו של ג'רום דייויד

אמש קרה המאורע שרבים חיכו לו: ג'יי. די. סלינג'ר נפטר. כמו מעריציו הרבים, גם אני מאוד הצטערתי שסלינג'ר אינו מפרסם מיצירותיו מאז 1963 וקיוויתי לראות יצירות נוספות שלו בדפוס. אך בכל זאת, מותו אינו מעלה בי הרהורים משמחים אלא רק צער. כפי שכל מי שאי פעם פגש אותי יודע - סלינג'ר היה ועדיין הסופר האהוב עלי. אני מקדישה ליצירתו ימים כלילות כבר מספר חודשים וברגע זה ממש נמצאים על שולחן הכתיבה שלי למעלה מ20 ספרים העוסקים בחייו וספריו.

סלינג'ר נולד ב1919 לאם אירית ואב יהודי וגדל בניו יורק. את סיפוריו הראשונים פרסם ב1940 במגזינים שונים. ב1942 התגייס לצבא והשתתף כחייל אמיריקני בפלישה לנורמנדי. אירוע זה כנראה שינה לעד לא רק את השקפת עולמו אלא גם את אופי יצירתו. בעוד סיפוריו המוקדמים מזכירים באיפוק שלהם את כתיבתו של המינגווי, הפרוזה הבשלה המאוחרת יותר שלו מציבה דמויות בעלות עולם פנימי רגשי עשיר ומעורר הזדהות. יש הגורסים כי הולדן קולפילד הוא הדמות הספרותית שההזדהות עמה ברחבי העולם היתה הרחבה ביותר. ב1948 פרסם סלינג'ר את הסיפורים הראשונים שלאחר מכן כונסו בספרו "9 סיפורים". הסיפור הראשון שפורסם היה "בדיוק לפני המלחמה עם האסקימוסים" ולאחר מכן את "יום נפלא לדגי הבננה" בו נולד סימור גלאס. בפעם הראשונה בה סיימתי לקרוא את כל ספריו של סלינג'ר ("9 סיפורים", "התפסן בשדה השיפון", "פראני וזואי" ו"הגביהו את קורת הגג, נגרים") הייתי בת 19 ומייד ניגשתי לקרוא את קורות חייו. לתדהמתי גיליתי שלסלינג'ר היתה רק אחות אחת ולא 7 אחים ואחיות כפי שצפיתי מתוך קריאה בספריו. הרושם הכן שיוצרת כתיבתו גרם לי לחשוב שמדובר ביצירות אוטוביוגרפיות ולא בעולם שלם שנברא יש מאין. אך מסתבר שהוא סופר כה גדול עד כי הוא מסוגל לגרום גם לזה.

רבות השמועות על חייו המבודדים של סלינג'ר ועל יחסו אל התקשורת ואל מבקרי הספרות. אך לא כאן המקום לדיון על הגבול בין אמנות ושיגעון. מה שחשוב הוא לקרוא את יצירותיו ועל ידי כך לשמוע אותו. יש לי תחושה שבאמצעות המדיום הספרותי הוא הצליח לומר את מה שעל ליבו באופן הכי טוב... נדמה לי שניתן להתייחס להקדשה של "פראני וזואי" בדבר קריאת ספרות לשם הקריאה עצמה כצוואה של הסופר הגדול. זאת אומרת שעל מנת לתפוס את סלינג'ר בשדה השיפון, כדי שלא יפול ויעלם בתהום הנשייה (וכך למלא את התפקיד שהוזה לעצמו הולדן ב"תפסן"), עלינו לקרוא שוב ביצירותיו וכך לשמוע את קולו אמיתי.
מוזר לחשוב שאדם מת הוא זה שממלא את חיי (לפחות את חציים האקדמי) מעתה.

סיפורי מומנט מוזיקלי

יהושע קנז הוא גדול הסופרים הישראלים. הוא כתב כבר שמונה ספרים (אחרי החגים, האישה הגדולה מן החלומות, מחזיר אהבות קודמות, מומנט מוזיקלי, התגנבות יחידים, נוף עם שלושה עצים, בדרך אל החתולים ודירה עם כניסה בחצר). הוא נולד ב-1937 וגדל בפתח תקוה. אין סופר כמוהו שיודע לתאר את החברה הישראלית, את מה שנהיה מאיתנו ואת הקושי לחיות כאן. ב"אחרי החגים" הוא מתאר את קשיי ראשית ההתיישבות, ב"האישה הגדולה מן החלומות" וב"מחזיר אהבות קודמות" הוא מתאר את קשיי החיים בבית המשותף בעיר הגדולה או בעיר הקטנה על המורכבות המעמדית, הלשונית והעדתית הישראלית וב"התגנבות יחדים" מתוארים קשיי כור ההיתוך הצה"לי. אך יצירתו של קנז, יותר משהיא ישראלית היא אוניברסלית. אומנותו העיקרית היא תיאור נפשו של האדם, וליתר דיוק, נפשו של האומן. האומן נמצא בכל יצירותיו, עומד ומתבונן על הנעשה, בעינים פקוחות ומוכיחות. בספרו "מומנט מוזיקלי" כותב קנז בארבעה סיפורים על תהליך התבגרותו והפיכתו לאומן. אלו סיפורים רגישים להפליא על תהליך ההפרדות מעולמם של ההורים ומעולם הילדות וגילוי סודות החיים וסודות ההתבגרות תוך למידה לראות אותם מן הצד ולהעריך את היופי שבהם. קנז מלמד אותנו את מלאכת ההתבוננות. גיבוריו מתבוננים בעולם כמו במחזה וקולטים את כל הפרטים הקטנים שהופכים את חיינו למלאי משמעות ואסתטיקה. למשל, גיבורו של הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" מתוך הקובץ "מומנט מוזיקלי", מקשיב בלילות לתולעת העץ וקנז מתאר זאת על ידי רטוריקה של סיפורי ילדים ובאופן מופלא:

"וכאשר שקט הכל, שמע הילד שוב את קולה של תולעת העץ, ידידת האנשים שאינם נרדמים, חותרת בעמקי הארונות הישנים, עמלה וחדלה וחוזרת ומכרסמת, נבהלת רגע ומצותתת לקול נשימתו, להווכח אם קצובה היא ואכן נרדם; ואם לא - תחדל ולא תפריע ותתאמץ לחכות עד שיירדם; או אך תכבוש את הדחף לרגע, עד שיחזק ממנה ולא תוכל עוד לעמוד בו. והילד היה מתחכם לה וכולא את נשימתו. והתולעת היתה מתקשה לדעת אם אכן נפלה עליו השינה וכבר מותר לה לפעול באין-מפריע, ובהיסוסה היתה שולחת אותות לגשש בחשכה. בהיסוס רב היתה מכרסמת לנסיון, מכרסמת וחדלה, חוששת להפריז, מבקשת לדעת עד כמה אפשר להעז בבת אחת בלי לעורר עליה חימה ואסון."

מָכשֵחלפי

אתמול הייתי באירוע לכבוד רחל חלפי. איני מרבה בדרך כלל ללכת לערבי שירה גם בגלל שקשה לי מאוד להתרכז בשירים כשאין לי את המילים מול העיניים וגם כי לעיתים ישנם אומנים שרואים בערבים האלה הזדמנות מצויינת להופיע עם דברים מוזרים למדי שאינם ערבים לאוזן המערבית שלי. אבל אתמול זה ממש לא היה המצב. לכבוד ספר שיריה של רחל חלפי "מכשפות" התכנסו מספר אומנים מוכשרים למדי, ביניהם ערן צור, חנה מרון, ירונה כספי ועוד רבים ושרו שירים של חלפי שהולחנו על ידם. נוסף על שירים מולחנים היו גם שירים משוחקים, מועמדים ומבויימים. כמעט כל הקטעים היו מצויינים, תפסו את רוח השיר והפכו את קליטתו המיידית לקלה הרבה יותר.
הספר "מכשפות" מורכב כולו משירים שנושאם הוא מכשפות, מטאטים, כישופים, העלאה על המוקד, אש וכו'. הקריאה בו היא כניסה לעולם מאגי ומהפנט שקשה להשתחרר ממנו. חלפי מוצאת דרך לדבר על התהומות דרך דימויים מעולם הכישוף אך גם הרבה הומור יש בדרך הזו.
בחרתי להביא כאן את השיר שחתם את הערב, שהושר על ידי ערן צור והולחן על ידי רונן שפירא. השיר הזה דוקא אינו מתוך הספר "מכשפות" אבל הוא מביא את רוחה וכשרונה הגדול של חלפי בצורה מייצגת לדעתי:

כל ה

כל העוגות וכל החגיגות

וכל השמלות וכל ההפלות

וכל החיוכים וכל הדווחים

וכל הז'קטים וכל הקפה

וכל הדבורים וכל הזבורים

וכל הוזות וכל הפוזות

וכל היפיופים וכל הניאופים

וכל האפור וכל הספור

וכל ההגיגים וכל הזרגוגים

וכל הבידור וכל הרכילות

וכל הפלירטוטים וכל החרטוטים

וכל הצ'יפס וכל הוידאו קליפס

וכל התסרוקות וכל נדנודי התחת

וכל המיק אפ וכל הסטנד –אפ

וכל האמנות וכל האוננות

וכל הפננות וכל ההוא –הא

וכל הסמים וכל המהממים וכל האלכוהול

וכל צריחות ההמון וכל זעקות ה"גול!"

וכל השצף וכל הקצף

וכל השרירים שעושים וכל השירים

וכל הזיופים וכל הכיופים

אינם אלא עפעופים קטנים של

העין

המסרבת

לראות

את
התהום

זהירות, ביקורת שירה

כמו בכל שנה, קניתי לעצמי יומן. לא רק על מנת לכתוב פגישות, שיעורים ומשימות אלא בעיקר כדי שאוכל להדביק בו שירים. תמיד מאוד הציק לי שאיני יכולה לקרוא איזה שיר שמתחשק לי בכל רגע נתון ולכן אני עורכת לעצמי מדי שנה מעין אנתולוגיה פרטית שלי, עם כל השירים שאני הכי אוהבת באותה התקופה. בדפדופי ביומן, נתקלתי היום בשיר מקסים של המשורר האמריקאי בילי קולינס. זהו שיר פארודי ומצחיק על הניתוחים שעוברים שירים בכיתות הלימוד ובאקדמיה, ניתוחים אשר מותירים אותם מוכים וחבולים, ואת התלמידים שלומדים אותם בצורה הזו – מוכים וחבולים גם כן, ואף גרוע מכך: שונאי שירה.
השיר הזכיר לי מה יכולה לעולל ביקורת שירה וביקורת ספרות שאינה מותירה מקום ליצירתיות והנאה. כולי תקווה שהבלוג הזה אינו מהווה צורה כזו של ביקורת.... ולכבוד תקוותי זו, אני מפרסמת כאן את התרגום שלי לשיר:

מבוא לשירה/ בילי קולינס

אני מבקש מהם לקחת שיר
ולהחזיק אותו גבוה כלפי האור
כמו שקופית צבעונית

או ללחוץ את האוזן אל זמזום הכוורת שלו.

אני אומר הפילו עכבר לתוך שיר
וצפו בו מגשש דרכו החוצה,

או לכו בתוך חֲדַר השיר
ומששו את הקירות כדי למצוא את מתג האור.

אני רוצה שהם יעשו סקי-מים
על פני השיר
מנופפים לשם המחבר על החוף.

אבל כל שהם רוצים
הוא לקשור את השיר לכסא בחבל
ולענות אותו עד שיתוודה.

הם מתחילים להכות בו עם צינור
כדי לגלות למה הוא באמת מתכוון.