הדבר המאפיין יותר מכל את הרומנים של לאה גולדברג הוא כי חלקים חשובים וניכרים מתוכם מתרחשים בדמיונן של הדמויות ולא בעולם המציאות שלהן (מכתבים מנסיעה מדומה אף מכריז על כך בשמו). כך גם באבדות, הפותח בפסקה המתארת את נוף העיר, נוף שלא היה ולא נברא כפי שמתברר בפסקה שאחריה. הזיכרונות נמזגים עם המראות ומתקבלת יצירת אמנות, בדיה, ולא עולם דמוי מציאות: "בערב ההוא היה הכול נחרז עם זיכרונות. הוא לא יכול עוד לחשוב בפרוזה."
אבדות הוא רומן גנוז של לאה גולדברג, שנכתב במחצית השניה של שנות ה-30'. הרומן לוקח אותנו למסע מרתק "בעיר זרה וקולחת, הפולטת מאות אלפי בדידויות בשבוע" והיא ברלין. אך ברלין המתוארת דרך עיניה של לאה גולדברג היא ברלין על סף משבר, בדיוק לפני עליית הנאצים לשלטון ב1933. לכן, המסע של הגיבור, קרון, לברלין הוא גם מסע של פרידה ממנה ומאירופה בכלל ונסיון שלו לתפוס אותה בכתיבתו ולספוג נשימות אחרונות מתרבותה, לאחר ששהה שנה בארץ ישראל.
קרון נמצא בברלין במשך שנה אשר בה הוא מתחבט עם שאלות קיומיות: "היחסים ביני ובין הקב"ה מתוחים במקצת. כל אחד מאיתנו מנסה להוכיח שהשני איננו קיים". מלבד השאלה התיאולוגית מעסיקות את קרון בעיקר שאלות הקשורות במולדת. קרון קרוע בין רצונו להשתקע בארץ ישראל ובין אהבתו העזה לאירופה ותרבותה אשר מהן הוא נאלץ להפרד. אך אנו נחשפים לא רק לפרידתו של קרון מאירופה ותרבותה שעתידות להיעלם תחת המשטר הנאצי אלא גם לתהליך
התגבשותו כסופר, השזור כמובן באהבות השונות שלו אל נשות ברלין.
קרון נתקל באנטוניה, האישה הראשונה המופיעה ברומן, כאשר הוא מבין ש"איבד את שירו" גם ליטרלית וגם מטאפורית: קרון איבד את הדף עם השיר האחרון שכתב ונוסף על כך הוא שרוי במחסום כתיבה. לכן, אנטוניה מקבלת את תפקיד המוזה שעוזרת לו להתגבר על מחסום הכתיבה שלו ו"למצוא שוב את שירו". קרון אומר על שיריו: "פעם, בכעסו, בכאבו, במשטמתו, רצה לשלחם לעולם כזונה – ללא שם, ללא מולדת, ללא הקדשה". למעשה, גולדברג קושרת בין שייכותה של יצירת אומנות של אמן-גבר ובין האישה-המוזה שהוותה לה השראה. היא רומזת לנו כאן כי תפיסת האומנות הגברית אינה שלמה בפני עצמה ומשועבדת אל כפילותו של הארוס המופנה אל היצירה ואל האישה בו זמנית. קרון, האמן הגבר, אינו יכול לכתוב ללא אישה לצידו ותשוקתו מופנית תמיד באופן כפול אל היצירה ואל האישה. ללא כפילות זו תשוקתו אינה יכולה לבוא לידי ביטוי כלל. לעומת זאת, בשני הרומנים האחרים של גולדברג אשר במרכזם עומדת אמנית-אישה, אין היא זקוקה לגבר לצידה על מנת ליצור אלא אפילו להפך – רות (גיבורת מכתבים מנסיעה מדומה) ונורה (גיבורת והוא האור) הופכות לאמניות ברגע שהן מסלקות את הגבר מעליהן.
מסעו של קרון הוא מסע של "כיבוש השפה" כפי שהוא מנסה גם "לכבוש" מולדת: "כן, המאגיה השחורה של המילים ללא סבל ירושה. אבל הוא, הפרופסור שידע לאבד מולדת ולא ידע לכבוש אחרת במקומה, הוא לא יבין, מה זאת אספסת." גולדברג מדגישה את היחס המאגי בו נקטו רבים כלפי העברית. קרון מאמין שאם יכבוש את השפה אז יכבוש גם את המולדת. תפיסה זו הקושרת בין לשון וטריטוריה רווחה מאוד בתרבות העברית כפי שניתן לראות כבר במאמרו של אליעזר בן-יהודה "שאלה לוהטה" בו הוא קשר בין השפה העתיקה המחודשת ובין העם המתחדש. גולדברג מתיחסת גם היא לקשר הזה אך הפעם מציגה אותו באור אירוני במקצת. במהלך הרומן חושפת גולדברג גם את הסכנות הטמונות בשימוש בכוחה של העברית כאשר השיר של קרון עצמו מופנה נגדו ונגד היהודים כחלק מתעמולה נאצית על ידי כך שהוא מתפרסם בעיתון כשיר אנטישמי עתיק שזה עתה נמצא.
יצירתה של גולדברג מדגישה דילמה שעמדה בפני אמנים רבים בתקופת קום המדינה: הבחירה בין נאמנות לפרויקט הציוני והתקדשות לספרות העברית בלבד או המשך כתיבה בשפות נוספות ושימוש בהשפעות וסגנונות הנהוגים בספרות האירופית (אחד העם מתיחס לשאלה הזו ב"תעודת השלוח", שלמה צמח מתיחס אליה ב"קו הבניין" וי"ח ברנר מתיחס אליה בנוגע לשיריו של טשרניחובסקי במאמרו "משדה הספרות – חוברת היובל של טשרניחובסקי"). באחרית הדבר לספר, אותה כתב גדעון טיקוצקי, הוא טוען כי באבדות, בעצם הקדשת שיריו לאנטוניה הנוצריה, מותיר קרון את חלום אירופה שלו על כנו. למעשה, הקדשת מחזור שיריו לאנטוניה היא בחירה בתרבות האירופאית על פני התרבות בארץ ישראל. ברצוני להצביע על כך שלמרות שהסיום של אבדות הוא סיום ציוני כביכול, והגיבורים עולים לארץ ישראל, מתקבלת התחושה כי גולדברג קבעה את הסיום הזה על מנת שהיצירה תתתקבל ביתר קלות על ידי הקהל הארץ ישראלי ותתפוס מקום בתוך מסורת הספרות הלאומית. קריאות חוזרות ביצירה מראות כי ליבן של הדמויות הוא באירופה והבחירה שלהן בארץ ישראל היא כורח ובריחה.
השאלה שנותרת פתוחה היא - מדוע גנזה גולדברג את הרומן? איני עוסקת בשאלת הגניזה מפאת קוצר היריעה אך גדעון טיקוצקי נותן לשאלה זו מספר תשובות מעניינות באחרית הדבר של הספר.
