ג'ון בארת כתב שני רומנים גדולים בשנת 1955. הוא היה רק בן 24. גם אחרי 55 שנים הקריאה בהם מאלפת ורלוונטית כאילו נכתבו אתמול.
שני הרומנים פורסמו בעברית כספר אחד, ששמו "סוף הדרך/ האופרה הצפה". בשני הרומנים נפגש הגיבור עם זוג חברים שמשנה את חייו. למרות השלישייה המעניינת שנוצרת, מרכז הכובד של הרומנים נשנען תמיד על אישיותו או חוסר אישיותו של הגיבור. בארת מערער על מושג ה"עצמי" הנפרד והקבוע שבו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו ומציב אופציה אחרת: דמות נוזלית המשתנה בהתאם למצב ועקבית לחלוטין בנחישותה שלעולם לא להיות עקבית (לכן פותח הספר בשורה הגאונית: "במובן מסויים, אני ג'ייקוב הורנר). בארת מפנה את תשומת ליבנו לפרדוקסים מן הסוג הזה ועושה שימוש נרחב בלוגיקה על מנת להניע את העלילה. ב"סוף הדרך", הדמות של ג'ו מורגן היא ההיפך הגמור של הגיבור, ג'ייקוב הורנר, כי הוא עקבי לחלוטין בהשקפת חייו ולעולם אינו משנה את דעתו. כל החלטותיו נעשות על סמך היגיון ועדיין - ברור לגמרי כי שתי הדמויות הללו אנלוגיות זו לזו ושתיהן חיות את חייהן בצורה פנאטית ונלעגת.
הגיבור של "האופרה הצפה" מתחיל את הסיפור בקביעה כי יום אחד קם בבוקר והחליט כי זהו היום שבו הוא יתאבד. הסיפור נע סביב הנסיון של הגיבור להסביר לעצמו ולקוראים מדוע הוא שינה את דעתו. הסבריו נותנים תשובה הגיונית, הבנויה על טיעונים, לשאלתו הנצחית של המלט: "להיות או לא להיות?" אך גם, ובעקיפין, עונים על שאלות שנשאלות בין השורות כמו "האם אני ראוי לאהבה?" שאלה שהופכת רלוונטית יותר לאור העובדה שאבי הגיבור התאבד.
נושא נוסף שכנראה העסיק את בארת רבות הוא נושא שבירת מודל הזוגיות וביסוס החיים בתוך שלישייה. הגיבורים של בארת אינם מסוגלים לחיות בזוגיות אך הם מתנסים בחיים משולשים ולעיתים זה אפילו עובד. בארת שואל כאן שאלות נוקבות לגבי הנורמות של החברה בכלל ושל החברה הבורגנית בפרט, שלא תמיד מקבלות מענה אך ממשיכות להדהד בראש זמן רב.
שני הרומנים פורסמו בעברית כספר אחד, ששמו "סוף הדרך/ האופרה הצפה". בשני הרומנים נפגש הגיבור עם זוג חברים שמשנה את חייו. למרות השלישייה המעניינת שנוצרת, מרכז הכובד של הרומנים נשנען תמיד על אישיותו או חוסר אישיותו של הגיבור. בארת מערער על מושג ה"עצמי" הנפרד והקבוע שבו אנחנו רגילים לחשוב על עצמנו ומציב אופציה אחרת: דמות נוזלית המשתנה בהתאם למצב ועקבית לחלוטין בנחישותה שלעולם לא להיות עקבית (לכן פותח הספר בשורה הגאונית: "במובן מסויים, אני ג'ייקוב הורנר). בארת מפנה את תשומת ליבנו לפרדוקסים מן הסוג הזה ועושה שימוש נרחב בלוגיקה על מנת להניע את העלילה. ב"סוף הדרך", הדמות של ג'ו מורגן היא ההיפך הגמור של הגיבור, ג'ייקוב הורנר, כי הוא עקבי לחלוטין בהשקפת חייו ולעולם אינו משנה את דעתו. כל החלטותיו נעשות על סמך היגיון ועדיין - ברור לגמרי כי שתי הדמויות הללו אנלוגיות זו לזו ושתיהן חיות את חייהן בצורה פנאטית ונלעגת.
הגיבור של "האופרה הצפה" מתחיל את הסיפור בקביעה כי יום אחד קם בבוקר והחליט כי זהו היום שבו הוא יתאבד. הסיפור נע סביב הנסיון של הגיבור להסביר לעצמו ולקוראים מדוע הוא שינה את דעתו. הסבריו נותנים תשובה הגיונית, הבנויה על טיעונים, לשאלתו הנצחית של המלט: "להיות או לא להיות?" אך גם, ובעקיפין, עונים על שאלות שנשאלות בין השורות כמו "האם אני ראוי לאהבה?" שאלה שהופכת רלוונטית יותר לאור העובדה שאבי הגיבור התאבד.
נושא נוסף שכנראה העסיק את בארת רבות הוא נושא שבירת מודל הזוגיות וביסוס החיים בתוך שלישייה. הגיבורים של בארת אינם מסוגלים לחיות בזוגיות אך הם מתנסים בחיים משולשים ולעיתים זה אפילו עובד. בארת שואל כאן שאלות נוקבות לגבי הנורמות של החברה בכלל ושל החברה הבורגנית בפרט, שלא תמיד מקבלות מענה אך ממשיכות להדהד בראש זמן רב.
