אמש קרה המאורע שרבים חיכו לו: ג'יי. די. סלינג'ר נפטר. כמו מעריציו הרבים, גם אני מאוד הצטערתי שסלינג'ר אינו מפרסם מיצירותיו מאז 1963 וקיוויתי לראות יצירות נוספות שלו בדפוס. אך בכל זאת, מותו אינו מעלה בי הרהורים משמחים אלא רק צער. כפי שכל מי שאי פעם פגש אותי יודע - סלינג'ר היה ועדיין הסופר האהוב עלי. אני מקדישה ליצירתו ימים כלילות כבר מספר חודשים וברגע זה ממש נמצאים על שולחן הכתיבה שלי למעלה מ20 ספרים העוסקים בחייו וספריו.
סלינג'ר נולד ב1919 לאם אירית ואב יהודי וגדל בניו יורק. את סיפוריו הראשונים פרסם ב1940 במגזינים שונים. ב1942 התגייס לצבא והשתתף כחייל אמיריקני בפלישה לנורמנדי. אירוע זה כנראה שינה לעד לא רק את השקפת עולמו אלא גם את אופי יצירתו. בעוד סיפוריו המוקדמים מזכירים באיפוק שלהם את כתיבתו של המינגווי, הפרוזה הבשלה המאוחרת יותר שלו מציבה דמויות בעלות עולם פנימי רגשי עשיר ומעורר הזדהות. יש הגורסים כי הולדן קולפילד הוא הדמות הספרותית שההזדהות עמה ברחבי העולם היתה הרחבה ביותר. ב1948 פרסם סלינג'ר את הסיפורים הראשונים שלאחר מכן כונסו בספרו "9 סיפורים". הסיפור הראשון שפורסם היה "בדיוק לפני המלחמה עם האסקימוסים" ולאחר מכן את "יום נפלא לדגי הבננה" בו נולד סימור גלאס. בפעם הראשונה בה סיימתי לקרוא את כל ספריו של סלינג'ר ("9 סיפורים", "התפסן בשדה השיפון", "פראני וזואי" ו"הגביהו את קורת הגג, נגרים") הייתי בת 19 ומייד ניגשתי לקרוא את קורות חייו. לתדהמתי גיליתי שלסלינג'ר היתה רק אחות אחת ולא 7 אחים ואחיות כפי שצפיתי מתוך קריאה בספריו. הרושם הכן שיוצרת כתיבתו גרם לי לחשוב שמדובר ביצירות אוטוביוגרפיות ולא בעולם שלם שנברא יש מאין. אך מסתבר שהוא סופר כה גדול עד כי הוא מסוגל לגרום גם לזה.
רבות השמועות על חייו המבודדים של סלינג'ר ועל יחסו אל התקשורת ואל מבקרי הספרות. אך לא כאן המקום לדיון על הגבול בין אמנות ושיגעון. מה שחשוב הוא לקרוא את יצירותיו ועל ידי כך לשמוע אותו. יש לי תחושה שבאמצעות המדיום הספרותי הוא הצליח לומר את מה שעל ליבו באופן הכי טוב... נדמה לי שניתן להתייחס להקדשה של "פראני וזואי" בדבר קריאת ספרות לשם הקריאה עצמה כצוואה של הסופר הגדול. זאת אומרת שעל מנת לתפוס את סלינג'ר בשדה השיפון, כדי שלא יפול ויעלם בתהום הנשייה (וכך למלא את התפקיד שהוזה לעצמו הולדן ב"תפסן"), עלינו לקרוא שוב ביצירותיו וכך לשמוע את קולו אמיתי.
מוזר לחשוב שאדם מת הוא זה שממלא את חיי (לפחות את חציים האקדמי) מעתה.
