החומר ממנו עשויים סופרים

    אחרי הפסקה ארוכה החלטתי להקים את הבלוג הזה לתחייה, לאחר תרדמת של יותר משנה וחצי, והסיבה – הבטחה עם שחר. מי יכול להחיות את המתים אם לא רומן גארי? גארי, סופר יהודי-צרפתי יליד ליטא, פרסם ספרים רבים בחייו, אך את חלקם תחת שם העט "אמיל אז'אר". כבר בתיכון התפעלתי מספרו כל החיים לפניו, ולפני כמה שנים התמוגגתי מהתרגום החדש לחרדתו של המלך סולומון, אך אין כמו אוטוביוגרפיה ספרותית כדי באמת להוציא אותי מגדרי. הבטחה עם שחר הוא רומן אוטוביוגרפי "קלאסי". הוא כתוב בגוף ראשון עם התערבויות רבות של המספר והוא כמובן מהווה מה שנהוג לכנות בחוג לספרות "קינסטלרומן" (בגרמנית: künstlerroman) או רומן חניכה של אמן. הספר עוסק בקשר המיוחד שהיה לסופר עם אמו, שגדלה אותו כבן יחיד, באופן שמצטייר לעיתים כמעורר הערצה ולעיתים כזעקה למועצה לשלום הילד, אך מתאר את נסיבות חייו שהביאו אותו להיות סופר.

    הוא פותח בתיאור הרואי של חייל שאמו מגיעה לבקר אותו בבסיס והוא חושש שתביך אותו מול חבריו, אך למראה דמותה נשמט ממנו כל מעטה הגבריות והוא מחבק אותה בהתרגשות כאשר מאחורי גבו הוא מראה לחבריו אצבע משולשת. אם אני לא טועה, פרויד היה זה שאמר שמי שאמו אהבה אותו באמת – יחייה כל חייו בתחושה של מנצח. וגארי אכן חי כך את חייו. נוסף על היותו סופר גדול, הוא היה גם דיפלומט, במאי וטייס קרב.

    ההבטחה שהבטיח לאימו בילדותו היתה שהוא יהיה אדם חשוב, וכל חייו עמל כדי לקיים אותה. לעיתים, כדי לא לאכזב אותה, הוא נאלץ להמציא סיפורים. למשל, כאשר הוא מתאר בספר את חזרתו הביתה מטקס סיום קורס הטייס שעשה, בו הוא היה החייל היחיד שנכשל בשל שנאת הזרים של מפקדיו (הוא לא היה צרפתי "אמיתי"), הוא נהיה חולה ברכבת רק מהמחשבה שאמו תראה אותו בלי הדרגות הנחשקות. אך כשהוא מגיע עולה בדעתו שקר מבריק – הוא מספר לה שהיה לו רומן עם אשת אחד ממפקדיו ולכן זה נקם בו ומנע ממנו את קבלת הדרגה. אמו קורנת מאושר ומכנה אותו "דון ז'ואן". אירועים מעין אלה המתוארים עוד מילדותו של גארי, קושרים בין האמנות ובין אהבת האם, ולא בין האמנות והאהובה, המוזה הסטנדרטית.

    דמותו של גארי העולה מהספר היא זו של גיבור "מאצ'ו", דמות שהפגישה עמה מעלה זיכרון של חבר מוכר שלא ראינו שנים, ומלווה בריחות של אבק ונפטלין. אך יש משהו בגיבור הזה, שיודע גם ללעוג לנכויות הרגשיות שלו, שמעלה מייד חיוך. למשל, הוא מספר על אהבתו הגדולה ביותר בחיים בארבע שורות ואחר כך מתוודה: "אני יודע שהדבר עומד בניגוד לכל חוק מקובל לגבי כתיבת אוטוביוגרפיות לדלג על פרשה מעין זו. אך כל העניין טרי מדי. רק עשרים שנה חלפו מאז... "(עמוד 163). הספר הזה יצא בשנת 1968. נראה לי שהגיע הזמן שידפיסו אותו מחדש.