אחד
הדברים שהכי מרגשים אותי בחיים זה לפגוש אנשים שמכורים לספרות. אנשים שכל סיטואציה
מזכירה להם קטע מספר שקראו פעם, שמסתובבים ברחוב וממלמלים שורה משיר שקראו לא מזמן
ושהחליט לחזור ולרדוף אותם, שיש להם בבית ספריה ענקית אבל הם חושבים שהיא קטנה
ומצומצת מדי ושחסרים בה מאות כותרים שאי אפשר בלעדיהם, ושתמיד יש להם בתיק לפחות
שני ספרים, כי מי יודע אילו הזדמנויות לקריאה יציגו את עצמן לפניהם, וכי הפרידה
מהם בעת היציאה מהבית היא קשה מנשוא. השבוע פגשתי אדם כזה. קוראים לו רוברטו
בוליניו, והוא אמנם נפטר ב-2003, אבל ספרו בלשי הפרא, מוכיח מעל כל צל של
ספק שהוא אכן היה כזה.
תשוקתן של דמויותיו של בולניו אל הספרות היא
תשוקה גורלית. היא מכתיבה את חייהם, את אהבותיהם ואת מותם, וסוללת לכל אחד מהם את נתיב
המילים הייחודי בו ילך. תשוקתם לספרות מתערבבת עם תשוקתם לנשים ולגברים ועבורם
המיניות והספרות מכתיבות זו את זו (למשל, סוצ'יטל מחליפה את בעלה בקריאת שירה, וכשמרייה
מפסיקה לכתוב, היא מביאה הביתה כל שבוע מאהב חדש).
הספר מתאר את מסעם של שלושה משוררים צעירים,
המנסים להציל זונה מידי הסרסור האכזרי שלה. שלושתם משתייכים לתנועה ספרותית
אוונגארדית בשם ריאל-ויסרליזם (ריאליזם קרביים) הפועלת במקסיקו בשנות ה-70 של המאה
ה-20. תוך כדי מסעם, סוקר הספר את עולם הספרות הלטינו-אמריקאי, על המרכז והשוליים,
מסווג אותו בדרכים משונות (למשל, הרומן הוא הטרוסקסואלי, השירה הומוסקסואלית
והסיפור הקצר ביסקסואלי) ובעיקר מציג את עושרו.
הרומן הוא ז'אנר בולע כל, ולכן יכול להכיל
כמעט כל מבנה, ובתחום הזה לפעמים נדמה שנעשה כבר כמעט הכל. אבל מבנה ספרו של
בולניו בכל זאת יוצא דופן. אם הרומן הזה היה בית של שיר הייתי אומרת שזה בית של
שלוש שורות המתחרזות בצורה א—ב—א. חלקו הראשון והאחרון כתובים מתוך תודעתו של אחד
המשוררים, חואן גרסיה מדרו, בצורה יומנית המחולקת לפי תאריכים. בולניו כאילו קורע
את היומן באמצע ובין שני חלקיו מכניס חלק ארוך מאוד המפריד באופן ברור בין שני
חלקי חייו של מדרו ויוצר, מעצם ההשהייה, נקודת אל חזור, שבה חלה תפנית במסלול חייו
של המשורר. בין שני החלקים מופיע קולאז' של דמויות ססגוניות, המספרות כל אחת בקולה
וממקום הימצאה (שעשוי להיות באירופה, אמריקה, אפריקה או אסיה) את קורותיהם של
המשוררים הצעירים הריאל-ויסרליסטים מנקודות מבט מגוונות, במשך שני עשורים. מבין
הקולות מצטיירות דמויותיהם של ארטורו בלאנו ואוליסס לימה המבוססות על בולניו עצמו ועל
חברו המשורר מריו סנטייגו.
מסעם של המשוררים מתגלה כמסע בעקבות גבולות
השירה ופותח דיון מרתק בשאלה מהי שירה והאם ניתן למתוח קו ברור בינה ובין מה שאינו
שירה, אם קיים דבר כזה. בסופו של דבר, חיי השירה או הפרוזה מתגלים כארוכים יותר
מחיי אדם, כפי שאומרת אחת הדמויות:
"הביקורת מלווה את
היצירה כברת דרך, אחר כך הביקורת מתפוגגת והקוראים מלווים את היצירה. המסע יכול
להיות ארוך או קצר. אחר כך הקוראים מתים אחד-אחד והיצירה ממשיכה לבדה, אם כי
קוראים אחרים באים ומתלווים למהלכה. אחר כך שוב מתה הביקורת ושוב מתים הקוראים ועל
שובל עצמות זה ממשיכה היצירה במסעה לעבר הבדידות. [...] ויום אחד היצירה מתה, כשם
שכל הדברים מתים, כשם שיחדלו להתקיים השמש וכדור הארץ, מערכת השמש והגלקסיה
וזיכרונם הכמוס ביותר של בני האדם".
אם
כך, היצירה אינה מבטיחה חיי נצח, לא לעצמה ולא למחברה, אבל כל עוד היא קיימת היא
מהווה עדות לקיומה של האנושות, ואולי גם זאת נחמה.
