אל תגידו "אני יורד מהארץ" אם אתם לא באמת מתכוונים לזה: על הקשר בין "צוק איתן" ומושג הפנטזיה

גם אני מצאתי את עצמי מכריזה בשבועות האחרונים בהזדמנויות שונות: "חייבים לרדת מהארץ" או "אני יורדת מהארץ". אמרתי את זה עשרות פעמים אבל לא באמת התכוונתי. לא ארזתי מזוודה, לא התייעצתי עם ההורים לאן לנסוע ולא תכננתי להגיד שלום לחברים. רק אמרתי. זאת סוג של קריאת ייאוש כזאת, שנועדה לבטא את תחושת חוסר האונים שלי לגבי "המצב", אבל לא הכרזה שעומדים מאחוריה לבטים קשים ותוכניות פרקטיות.

ואז התחלתי לקרוא בתקשורת שכולם אומרים את זה עכשיו, כל הזמן. כולם גם כותבים על זה ודנים בזה. זאת אומרת שאני לא לבד. זה טוב לא להיות לבד עם תחושות חוסר האונים והייאוש, זה מנחם. אבל אתמול בזמן שיחה עם חברה על הנושא הזה פתאום הבנתי שזה גם לא טוב. שזה מסוכן. מי שבאמת מתכוון לרדת מהארץ, אז שיגיד שהוא יורד, ויכתוב על זה, וישיר על זה גם אם הוא רוצה. אבל מי שלא מתכוון לעשות את זה – עדיף שיודה בפני עצמו ובפנינו באמת: הוא מתכוון להשאר כאן.

הסכנה שטמונה באמירה הזאת התחוורה לי בעקבות החיבור שלי להגותו של סלבוי ז'יז'ק (סוציולוג, הוגה ומבקר תרבות סלובני שפיתח את התחום שמחבר בין פסיכואנליזה ומרקסיזם בעקבות אלתוסר). ז'יז'ק עסק הרבה במושג הפנטזיה הפסיכואנליטי ובתפקיד המרכזי של הפנטזיה כמתווכת את המציאות עבורנו.

אז דרך העיניים של ז'יז'ק, האמירה "אני יורד מהארץ" היא בעצם סוג של פנטזיה. אנחנו אומרים "אני יורד מהארץ" וזה דווקא מה שמאפשר לנו להמשיך להישאר כאן. כל עוד אנחנו מדמיינים שיש לנו אופציה לברוח, אנחנו בעצם מאפשרים לעצמנו להישאר כאן ולהשלים עם המצב הקיים. כל אחד מאיתנו חושב או אומר את זה לעצמו ולקרובים אליו, אבל זאת למעשה מה שז'יז'ק היה מכנה "פנטזיה קולקטיבית".

הפנטזיה הקולקטיבית הזאת שלנו של "לרדת מהארץ", מתפקדת כמו הלוטו בתוך המערכת הקפיטליסטית. הפנטזיה של התעשרות מיידית ונטולת מאמץ שהלוטו מקנה, מאפשרת לנו לשאת את קשיי היום יום ולאפשר את המשך קיומו של הקפיטליזם אפילו אם הוא לא מיטיב איתנו. כל עוד אני מסוגלת לקנות כרטיס לוטו, ויחד איתו את הפנטזיה שהוא מאפשר, אני מוכנה לסבול את המצב הקיים במקום לצאת נגדו.

אז פנטזיית הירידה מהארץ היא בעיני כמו הלוטו. כל עוד אנחנו מדמיינים באופן קולקטיבי שיש לנו אפשרות כזאת, אנחנו בעצם משלימים עם המצב הקיים ומאפשרים לעצמנו להמשיך לשבת בחיבוק ידיים (כזה או אחר). זה כוחה של פנטזיה קולקטיבית. היא משתקת ומדכאת את הרצון לפעול, ומאפשרת למעטים שמרוויחים מהמצב הקיים להמשיך ולהרוויח, בעוד רובנו מפנטזים וסובלים.