הסופר ככפיל של גיבורו – בעקבות שיחה עם איימן סיכסק

לאחרונה יצא לי לראיין ביחד עם דרור משעני את הסופר איימן סיכסק על ספרו "אל יפו" (2010). במהלך הראיון, עלה נושא הבלבול שנוצר פעמים רבות בין איימן ובין גיבור הספר שלו. איימן סיפר שלעיתים קרובות אומרים לו "אתה" כאשר מדברים על גיבור ספרו. השאלה שהעלה איימן היא שאלה תאורטית שמעסיקה אותי כבר הרבה שנים. מה גורם לאנשים לייחס את דמותו ותכונותיו של הסופר עצמו לגיבור ספרו? מצד אחד זה נראה מאוד אינטואיטיבי, אך למעשה מדובר בשרשרת ארוכה של תחבולות ספרותיות שמייצרות את האפקט הזה. הרי לא כל ספר גורם לכך. לא  היינו מבלבלים בין רומן גארי ובין מומו מ"כל החיים לפניו", למשל.

הסיבה הראשונה לתופעה הזאת היא כמובן יצירת בלבול ביוגרפי בין הסופר ובין גיבורו. הגיבור יכול להיות בעל מאפיינים דומים לסופר הביוגרפי כמו שנת לידה זהה, רקע חברתי ותרבותי דומה, אירועי חיים חשובים משותפים וכו'. במקרה של "אל יפו", פרטים ביוגרפיים מחייו של איימן החלים גם על הגיבור, כגון היותו צעיר ערבי ישראלי שגדל ביפו, הקרוע בין זהותו הערבית וציפיות משפחתו לבין תחושת שייכותו גם לתרבות העברית-יהודית בתור סטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, מעודדים את הבלבול ביניהם. גם נושא ה"פאסינג" של הגיבור כיהודי – העובדה שגם יהודים וגם ערבים לא מזהים שהגיבור ערבי אלא אם כן הוא בוחר לחשוף זאת (כבר בפרק הראשון מציעים לו תהילים), המאפשר לגיבור "לשחק" עם זהותו ולהתמודד עם תחושת ה"זהות במלכודת" כפי שהיא מתוארת בספר, חל גם על איימן עצמו ומעורר את הבלבול.

גורם נוסף הוא היותו של הגיבור סופר או אדם כותב. ב"אל יפו" הגיבור מתעד את העולם בפנקס שלו כאשר הפרק האחרון עוסק בכתיבה עצמה (כמעין תשובה לשאלה שמהדהדת מהפרק שלפניו: "מה עוד אפשר לעשות"? ומדגיש את האמונה בכוחה של הספרות לשנות את המצב הפוליטי). ברגע שהגיבור עוסק בכתיבה, אנו מוזמנים לדמיין את הסיטואציה האפית (הסיטואציה שבה נכתב הספר) כאשר הכותב הוא הסופר עצמו.

גם כתיבה בגוף ראשון מזמינה אותנו פעמים רבות לבצע את האיחוי המדומיין הזה בין הסופר וגיבורו. לשון "אני" מעמידה פנים כאילו חיווייה הם אמת, ולכן לסיפור בגוף ראשון מיוחס מצב ישותי מיוחד, מצב ביניים בין חיווי הבדיון לחיווי המציאות. בנוסף, מספר בגוף ראשון המספר אירועים שהוא כביכול חווה או ראה, מהווה גם מעין עד ולכן נוצרת חפיפה בין מלאכת הספרות למעמד העדות כפי שאנו רגילים לחשוב עליו. עדות כמובן נתפסת כ"פיסת אמת", ולכן חיקוי שלה מייצר אותנטיזציה של הסיפור. כאשר חומרי הסיפור המתחזה לעדות שאולים מחיי הסופר, מועצמת בקורא עוד יותר תחושת האותנטיות. הספר "אל יפו" שכתוב כולו בגוף ראשון מלבד הפרק האחרון נוקט, אם כן, גם בטכניקה זו.

לבסוף, העובדה שלגיבור של "אל יפו" אין שם, מייצרת גם היא "פרצה" שקל יחסית לצקת לתוכה את שם הסופר עצמו. כל הטכניקות הללו שהופכות את הסופר לעיתים לכפיל של גיבורו, מטשטשות את הגבול בין מציאות ובדיון ומעניקות לספר עוצמה שמעבר לסיפור בדוי. אלה גם הספרים שגורמים לי תמיד לרצות לפגוש את הסופר במציאות כדי לראות אם הוא אכן דומה לגיבורו, ולכן מאוד שמחתי שיצא לי הפעם באמת לעשות זאת.