יום שלישי, 2 באפריל 2013

אם הולדן קולפילד היה ישראלי


לא מזמן התחלתי להכין הרצאה בנושא "לקרוא את סלינג'ר בישראל" וזה גרם לי לחשוב על הפופולריות הגדולה של סלינג'ר, ובעיקר של ספרו "התפסן בשדה השיפון", בארץ. למרות המסרים האנטי-ממסדיים של הספר הזה, הוא אומץ בחום בארץ על ידי הממסד ונלמד בבתי ספר תיכוניים רבים. רוב תלמידי התיכון בכלל לא מבינים את המסרים החתרניים של הספר (וגם לא את הסוף שלו) אבל זה לא מפריע להם להתאהב בהולדן קולפילד ולהרגיש שהוא האדם היחיד בעולם שבאמת מבין אותם. בעיני צריך לפגוש את הולדן לפחות פעם אחת אחרי התיכון כדי לנסות להבין אותו טוב יותר או כדי לנחש איך הוא היה מתנהג אם הוא היה נכתב היום.
השבוע קראתי ספר שגרם לי לחשוב מה היה קורה להולדן אם הוא היה נכתב בישראל. אמנם העלילה לא מתרחשת ממש היום אלא בשנות התשעים, אבל הרגשתי שהוא נותן לי הצצה אל עולמו של הולדן העכשוי והישראלי. הספר המדובר הוא הנפשיים מאת עמיחי שלו (שכתב גם את ימי הפופ ואת ילדה גדולה) המתאר טירונות של נערים בעלי סעיף נפשי בבסיס צבאי ליד ג'נין. גיבור הרומן, אורי קרביץ, הוא נער רגיש ודיכאוני המתקשה להתמודד עם מות אימו בתוך המסגרת הצבאית הלוחצת. אמנם עברו מספר שנים מאז מות האם, אך בדומה לטראומה של הולדן (מות אחיו, אלי), גם הטראומה של אורי לא עברה עיבוד רגשי עד כה, והיא מתחילה להציף אותו בהדרגה עם התקדמות הרומן.
ההצבה של אורי בבסיס טירונות צה"לי היא המקבילה הישראלית למסגרת לוחצת ומסרסת אליה נשלחים בני הנוער (כמו הפנימיה של הולדן) ומהווה כר פורה למעשי אלימות וזוועה, ומקור אמין לפנטזיות הרסניות וניסיונות בריחה. הולדן בעצמו אומר בתפסן: "הייתי משתגע אם הייתי צריך ללכת לצבא ולחיות עם הרבה פרצופים כמו אקלי וסטרדלטר ומוריס הזה כל הזמן, לצעוד איתם וכל זה", והוא יודע על מה הוא מדבר. הפרצופים הישראלים שאורי נתקל בהם לא נופלים מאלה האמריקאים בזיוף, באלימות, בניצול ובחולשות, אך כאן ברור עוד יותר שהמערכת שבתוכה הם נמצאים מקצינה ומחריפה את הבעיות שלהם, אם לא מייצרת אותן בפועל.
המפגש של הנערים ה"נפשיים" האלה עם חוסר התכלית שבעמידה בשלשות וירידה לפק"לים, ועם השרירותיות הגדולה שניכרת בכל תנועה ותנועה בעולם הצבאי הזה, מקצין את מצביהם הנפשיים המעורערים ממילא ומביא אותם לכדי אבדן שליטה. הזדהותו של הגיבור עם ציפור מתה והזמזום המתמיד של פרפרזה על המשפט של נושאי המגבעת "הבא בתור הוא כלום" מדגישים את העובדה שאבדן החופש אינו דבר שכולם יכולים להשתקם ולהרפא מהשלכותיו. אם הולדן כותב אלינו מבית המשוגעים, אורי של אחרי הטירונות הוא כבר אינו יצור ווראבלי (קשה לי לדמיין אותו כותב או מדבר). אם מלחמתו של הולדן על האינדיבידואליות והאותנטיות שלו נראית לנו מוצדקת, מלחמתו של אורי מתרחשת בתוך עולם "הפוך" שבו אינדיבידואליות ואותנטיות הן מילים גסות. אורי יודע (וגם אנחנו הקוראים) שהעולם הזה הוא "זמני", מובלעת של "משחק תפקידים" וניכור בתוך חיים שלמים של פוטנציאל לאותנטיות וקרבה, אך השאלה עד כמה שונה ההוויה האזרחית מזו הצבאית ממשיכה להדהד גם הרבה לאחר סיום הקריאה.
הולדן מפחד לאכזב את הוריו בגלל כישלונותיו הלימודיים ולכן אינו חוזר הביתה. אורי וחבריו לטירונות אינם יכולים עוד לאכזב. הם הנערים שכבר סומנו על ידי החברה כ"אחרים" וככאלה שלא יכולים להשתלב בהוויה הצבאית והישראלית ולכן כל שנותר להם הוא "לעשות כאילו" ולהשלים עם גורלם. ההחלטה בכל זאת לגייס אותם, שנועדה לנרמל את מצבם ולגרום להם להרגיש שייכים במידה מסוימת, למעשה מקבעת את מצבם כ"נפשיים" גם על ידי החותמת הממסדית (בעלי פרופיל נפשי) אך גם על ידי יצירת קבוצה שמהווה אוסף של "מראות מעוותות", בה כל אחד מחבריה מסתכל מסביבו ונאלץ למצוא קווי דמיון בינו ובין מי שמימינו ומשמאלו, גם אם הדמיון הזה הוא מקרי ולמעשה מדומיין. הידיעה של אורי שהוא "כמו" תורג'מן או מוטי היא ידיעה שקרית, אך היא תקבע את זהותו ותהפוך במהרה לנבואה המגשימה את עצמה.
באחד מסיפוריו המוקדמים של סלינג'ר, מופיע הולדן קולפילד כדמות משנה של חייל שנעלם בזמן שירותו הצבאי. אם הולדן קולפילד היה ישראלי, הספר הזה היה יכול לספק הסבר מצוין למה שקרה לו. 

2 comments:

  1. "מה היה קורה להולדן אם הוא היה נכתב בישראל" ?
    למרות שהתשובה די מצויה בתוך שורות ההשוואה, עדיין מרתקת שאלה.
    :-)

    השבמחק
    תשובות
    1. אני שמחה שהשאלה מצאה חן בעיניך :) אני מניחה שאפשר לנסות לתת לה תשובות נוספות.

      מחק