חלום פנורמי

אתם מכירים את זה שאתם קוראים ספר והוא מספר בדיוק על מה שקורה בחיים שלכם?

או שאולי בגלל שאתם קוראים את הספר אז התת מודע שלכם גורם לאירועים האלה להתקיים במציאות?

או שאתם בוחרים את הספר לפי מה שעומד לקרות לכם בחיים?

אני לא יודעת מי הביצה ומי התרנגולת אבל זה פשוט ככה. כל ספר שאני לוקחת ליד הופך לחיים שלי. גם אם הוא כביכול לא רלוונטי בכלל.

למשל, השבוע קראתי את "חלון פנורמי" (באנגלית זה נקרא "Revolutionary road", ריצ'רד ייטס, 1961).
ייטס גדל במדינת ניו יורק ובספרו הוא יוצא נגד ריקנותם של חיי הפרברים בארצות הברית. "חלון פנורמי" מתאר, תוך קריצה לתורתו של פרויד, כיצד מקריבים צעירים את חייהם "למען המשפחה" כאשר הם בעצם מונעים מן הפחד לנסות להגשים את עצמם כי אולי בעצם אין בנפשם שום דבר ששווה הגשמה. מה יגידו עליהם אם יכשלו? תוך קריאת הספר ממש נכנסתי לחייהם הבורגניים של זוג אמריקאי שאינו יכול להגשים את החלומות שלו בגלל הכבלים של חיי משפחה והפחד מ"מה יגידו?"
כל אחד מבני הזוג שואף לעשות דברים אחרים עם חייו אבל כבול בשל רצון לשמר את התדמית של המשפחה האמריקנית המושלמת.

לי אמנם אין תדמית של משפחה מושלמת אבל בכל זאת מצאתי עצמי פועלת על פי מה שיגידו או מה שיחשבו והחלטתי לשנות את זה: נטשתי את לימודי הפסיכולוגיה שהיו אמורים להבטיח את עתידי הכלכלי (מה את עושה? ממה תתפרנסי?) והחלטתי להקדיש את זמני בחופשה לכתיבה. מה יגידו ה"קמפבלים"? וכל יתר שכני החטטנים? האם הצעד הזה יציל אותי מחיים משמימים וטרגיים כשל ה"ווילרים" או שמא אין מנוס מהגורל האכזר וגם אם רודפים אחרי החלומות עדיין נכשלים? להחלטתי הנועזת מתלווה חשש כבד שלרדוף אחרי חלומות זה דבר קצת ילדותי כי זה תמיד קורה רק בספרי ילדים. בגיל מסויים זה נפסק - מבוגרים בספרים אינם רודפים אחרי חלומות אלא סובלים בשקט. האם משמעות הדבר היא שנכשלתי בתהליך ההתבגרות?