כל הממציא הרי זה משובח

בשבועות האחרונים יצא לאור בעברית ספר בשם "נערה עם קעקוע דרקון". הספר הוא הראשון בטרילוגיית ספרי "מילניום" שכתב סטיג לרסון ומתורגמים משוודית. מדובר במותחן רגיל לחלוטין מלבד עובדה אחת: הוא עוסק לכל אורכו בבעיה חברתית חמורה - אלימות נגד נשים. המותחן האיטי שזור בגברים אלימים וסוטים, כאשר זהו מרכז העלילה. הקריאה בספר עוררה אצלי שאלה המעסיקה אותי לעיתים תכופות:
האם כל ספרות מגוייסת היא ספרות מבאסת?
למרות שאכן ברוב המקרים ספרות מגוייסת היא ספרות מבאסת, ישנו לפחות יוצא מן הכלל אחד: קורט וונגוט.

וונגוט, אמריקאי ממוצא גרמני, כתב שתי יצירות מופת מגוייסות: "עריסת חתול" ו"בית מטבחיים חמש". היצירות הן אנטי-מלחמתיות ויוצאות כנגד בנייה ושימוש בנשק המוני. אך אצל וונגוט הפן הפוליטי של היצירה תורם גם לפן הספרותי שלה ולא מנותק ממנו. זה לא שהוא כתב ספר ושתל בו מסרים פוליטיים אלא שהספרות והפוליטי שזורים זה בזה בצורה הדוקה.
"בית מטבחיים חמש" (1969) הוא סיפור אוטוביוגרפי על ההפצצה בדרזדן במלחמת העולם השניה ועם זאת הוא גם ספר מדע בדיוני. על מנת להסביר את תחושתו של הסופר לנוכח האירועים שקרו לו בחייו הוא מגייס את ז'אנר המדע הבדיוני לטובתו ומשייט בזמן בין אירועי חייו ואירועים נוספים. רק כך הוא מצליח להעביר את התחושות הפנטסטיות שהוא חווה על בשרו. ניתן לפרש את הרומן פרשנויות פסיכולוגיות שונות אך הדבר המעניין באמת היא השאלה באילו מקרים אנו זקוקים לפנטזיה בסיפור שלנו על מנת שיבינו אותנו טוב יותר?
בעיני, המפתח לעניין הזה הוא ניטרול ציפיות. ברגע שנכניס מימד פנטסטי לסיפור שלנו אז הקורא או השומע שלנו יאבד את האחיזה במציאות. הוא יהיה פתוח לכל דבר שנספר לו ולא ידע כיצד לטוות בבטחה את המשך הסיפור בדמיונו. ערעור זה יכול להחזיר לסיפורנו את מימד הראשוניות וההפתעה ולשחזר את סוג ההשפעה שהיתה לאירועים עלינו. לכן, כשאני מוצאת את עצמי מטבלת סיפורים בהמצאות וגוזמאות שונות (דבר שקורה לי לא מעט), אני מזכירה לעצמי שיש לי סיבה טובה לעשות כן...