מָכשֵחלפי

אתמול הייתי באירוע לכבוד רחל חלפי. איני מרבה בדרך כלל ללכת לערבי שירה גם בגלל שקשה לי מאוד להתרכז בשירים כשאין לי את המילים מול העיניים וגם כי לעיתים ישנם אומנים שרואים בערבים האלה הזדמנות מצויינת להופיע עם דברים מוזרים למדי שאינם ערבים לאוזן המערבית שלי. אבל אתמול זה ממש לא היה המצב. לכבוד ספר שיריה של רחל חלפי "מכשפות" התכנסו מספר אומנים מוכשרים למדי, ביניהם ערן צור, חנה מרון, ירונה כספי ועוד רבים ושרו שירים של חלפי שהולחנו על ידם. נוסף על שירים מולחנים היו גם שירים משוחקים, מועמדים ומבויימים. כמעט כל הקטעים היו מצויינים, תפסו את רוח השיר והפכו את קליטתו המיידית לקלה הרבה יותר.
הספר "מכשפות" מורכב כולו משירים שנושאם הוא מכשפות, מטאטים, כישופים, העלאה על המוקד, אש וכו'. הקריאה בו היא כניסה לעולם מאגי ומהפנט שקשה להשתחרר ממנו. חלפי מוצאת דרך לדבר על התהומות דרך דימויים מעולם הכישוף אך גם הרבה הומור יש בדרך הזו.
בחרתי להביא כאן את השיר שחתם את הערב, שהושר על ידי ערן צור והולחן על ידי רונן שפירא. השיר הזה דוקא אינו מתוך הספר "מכשפות" אבל הוא מביא את רוחה וכשרונה הגדול של חלפי בצורה מייצגת לדעתי:

כל ה

כל העוגות וכל החגיגות

וכל השמלות וכל ההפלות

וכל החיוכים וכל הדווחים

וכל הז'קטים וכל הקפה

וכל הדבורים וכל הזבורים

וכל הוזות וכל הפוזות

וכל היפיופים וכל הניאופים

וכל האפור וכל הספור

וכל ההגיגים וכל הזרגוגים

וכל הבידור וכל הרכילות

וכל הפלירטוטים וכל החרטוטים

וכל הצ'יפס וכל הוידאו קליפס

וכל התסרוקות וכל נדנודי התחת

וכל המיק אפ וכל הסטנד –אפ

וכל האמנות וכל האוננות

וכל הפננות וכל ההוא –הא

וכל הסמים וכל המהממים וכל האלכוהול

וכל צריחות ההמון וכל זעקות ה"גול!"

וכל השצף וכל הקצף

וכל השרירים שעושים וכל השירים

וכל הזיופים וכל הכיופים

אינם אלא עפעופים קטנים של

העין

המסרבת

לראות

את
התהום

זהירות, ביקורת שירה

כמו בכל שנה, קניתי לעצמי יומן. לא רק על מנת לכתוב פגישות, שיעורים ומשימות אלא בעיקר כדי שאוכל להדביק בו שירים. תמיד מאוד הציק לי שאיני יכולה לקרוא איזה שיר שמתחשק לי בכל רגע נתון ולכן אני עורכת לעצמי מדי שנה מעין אנתולוגיה פרטית שלי, עם כל השירים שאני הכי אוהבת באותה התקופה. בדפדופי ביומן, נתקלתי היום בשיר מקסים של המשורר האמריקאי בילי קולינס. זהו שיר פארודי ומצחיק על הניתוחים שעוברים שירים בכיתות הלימוד ובאקדמיה, ניתוחים אשר מותירים אותם מוכים וחבולים, ואת התלמידים שלומדים אותם בצורה הזו – מוכים וחבולים גם כן, ואף גרוע מכך: שונאי שירה.
השיר הזכיר לי מה יכולה לעולל ביקורת שירה וביקורת ספרות שאינה מותירה מקום ליצירתיות והנאה. כולי תקווה שהבלוג הזה אינו מהווה צורה כזו של ביקורת.... ולכבוד תקוותי זו, אני מפרסמת כאן את התרגום שלי לשיר:

מבוא לשירה/ בילי קולינס

אני מבקש מהם לקחת שיר
ולהחזיק אותו גבוה כלפי האור
כמו שקופית צבעונית

או ללחוץ את האוזן אל זמזום הכוורת שלו.

אני אומר הפילו עכבר לתוך שיר
וצפו בו מגשש דרכו החוצה,

או לכו בתוך חֲדַר השיר
ומששו את הקירות כדי למצוא את מתג האור.

אני רוצה שהם יעשו סקי-מים
על פני השיר
מנופפים לשם המחבר על החוף.

אבל כל שהם רוצים
הוא לקשור את השיר לכסא בחבל
ולענות אותו עד שיתוודה.

הם מתחילים להכות בו עם צינור
כדי לגלות למה הוא באמת מתכוון.