יונה וולך - מה לי ולה?

    בספרות, כמו בחיים, כולנו מחפשים גיבורים, כי זו דרך נפלאה לייצר היררכיה: מי חשוב ומי לא, מי אלמותי ומי מת. לפעמים הגיבורים שלנו הם גיבורים בדיוניים ולפעמים הם רק חצי בדיוניים – הסופרים או המשוררים עצמם. הכתיבה מאפשרת להם לייצר באופן פעיל את הנרטיב של דמותם וכך, דמותם כפי שאנו תופסים אותה, היא עירוב מעניין של כתביהם הבדויים ושל חייהם שמחוץ לכתבים. גיבורי הספרות הם פעמים רבות אלה שחייהם לא נפלו מבחינת נועזותם וחדשנותם מכתביהם.

    השבוע הלכתי לראות את הסרט "7 הסלילים של יונה וולך" של יאיר קדר, ולא יכולתי שלא לחשוב על אחד מסוגי הגיבורים הוותיקים ביותר הקיימים – הגיבור הרומנטי. מדובר בטיפוס של גאון משוגע, מגלומן שאינו מכיר במציאות החיצונית, ויצירתו נתפסת בעיניו ובעיני הסביבה כבריאה אלוהית. זו אחת הקונוונציות הספרותיות המוכרות ביותר, אבל היא תמיד מהווה סיפור טוב ומעניין, כזה שבא לנו לשמוע. יונה וולך של רוב מרואייני הסרט נופלת בדיוק לתוך המשבצת הזאת, כולל את יונה וולך עצמה (כלומר, כך היא תופסת את עצמה לפי דבריה בראיונות המוקלטים). המרואיינים בסרט שבויים לחלוטין בתוך הקונוונציה הזו ומדברים על וולך בריחוק מעריץ. גם האנימציה והטיפוגרפיה שמלווים את הסרט נעשו בסגנון פסיכודלי שמעצים את התחושה הזאת.

    אך מי שמצליחה לראות מעבר לדמות המיתית ומעניקה לסרט את המורכבות שלו היא הלית ישורון. היא גם המראיינת של וולך בשבע ההקלטות המושמעות, והיא גם מרואיינת. מבעד לעיניה של ישורון ניתנת לצופים הזדמנות להתבונן בעיניים ביקורתיות על הקונוונציה הספרותית הזאת וגם על וולך עצמה. למשל, כשוולך אומרת בצילום וידאו מהופעה בה הקריאה משיריה: "אני כתבתי את כל המילים", מפרשת ישורון ומדגישה – וולך התכוונה לכך שהיא כתבה את כל המילים. שאין לנו מילים מלבד אלה שהיא כתבה. בפרשנותה של ישורון יש אלמנט מגחיך וגם מכמיר לב. יונה וולך שלה היא אישה קצת מעוררת רחמים, שמיניותה המתפרצת נועדה להסתיר בדידות וחוסר שקט, והיא גרמה לי להיזכר בשורות האלה (של וולך כמובן):

"אי אפשר לגמור ככה.

מעיק מאוד. יש מילים

שקשה להגיד. צריך

לבדוק את השיטה בגלוי.

המילה בדידות קשה להגיד."

(קטע מתוך השיר "בדיוק נמרץ", חלק ד', תת הכרה נפתחת כמו מניפה)

    בריאיון ל"הארץ" אמר קדר כי המבחן של הסרט הוא בשאלה אם יש בו יחסים הולמים בין ביוגרפיה לשירה. דווקא עניין זה, בעיני, הוא נקודת התורפה של הסרט. מופיעים בו רק השירים המוכרים ביותר של וולך, אלה שתלמידי תיכון לומדים בבית הספר, ללא תוספות וללא פרשנויות חדשות. אולי הכנסת שירים מוכרים פחות היתה יכולה לרענן את מאגר שיריה הקנוניים של וולך ולתת מקום גם לקריאות חדשות. השיר היחיד שהסרט גרם לי לקרוא באופן שונה הוא השיר על האיילה. בגלל הדגש של הסרט על הנטיות המיסטיות של וולך ועל חיפוש האלוהים שהיא היתה נתונה בו, נגלתה לי תפיסת האלוהות שנמצאת בשיר הזה, המרשתת את העולם בדמות האהבה, ומחברת בין המשוררת ובבואותיה השונות:

"בנקיק נסתר בצוקים

אילה שותה מים

מה לי ולה

אלא צוקי לבי

אלא מעיין חיי

אלא נסתר

אילה

מה לי ולה

אלא אהבתי."

("שיר", תת הכרה נפתחת כמו מניפה)