הלא-מודע של הטקסט

    מאז שקבצי סיפורים קצרים הפכו למוצר שאיש אינו רוצה להוציא לאור, נגזר עלינו לצרוך פחות ופחות סיפורים קצרים. העובדה הזאת מצערת אותי מאוד, כי סיפורים קצרים הם, בעיני, הז'אנר החשוב ביותר בפרוזה. בסיפור קצר (אם הוא טוב) יש הרבה יותר מסך המילים הכתובות בו. הדחיסות שבה הוא כתוב, עומס הפרטים והמשמעויות שמכיל כל אחד מהם, הופכות את הסיפור הקצר לתיבת אוצר שמתמלאת כל הזמן בכוחות עצמה. כל קריאה חוזרת בסיפור תגלה בו פרטים חדשים ומסרים שלא שמנו לב אליהם קודם. בקיצור, גם לסיפורים קצרים מגיע שיכתבו עליהם, לא פחות ממה שמגיע לרומנים ארוכים.

    אחד הסיפורים הקצרים שאני חוזרת לקרוא בהם מדי כמה חודשים הוא הסיפור "הסופר שבמשפחה" (הסיפור הפותח את הקובץ חיי המשוררים שיצא בעברית ב-1988) של א. ל. דוקטורוב, סופר יהודי אמריקאי. הסיפור עוסק בנער שאביו נפטר, המתבקש על ידי קרובי משפחתו לכתוב לסבתו מכתבים בשם אביו. המשפחה מנסה להסתיר מהישישה את דבר מותו של בנה מחשש שתמות גם היא מרוב הלם. הנער מקבל על עצמו את כתיבת המכתבים הללו, למרות התנגדותם של אחיו ואמו. כאשר הוא מבין שקרובי המשפחה מנצלים אותו למרות שהדבר אינו הכרחי (הישישה עיוורת וכמעט חירשת) הוא כותב את מכתבו האחרון, המכיל פרטים על חייו ואופן מותו של האב, אשר הנער ממציא ומגלה רק בדיעבד כי הם אכן נכונים ומעוגנים בביוגרפיה של אביו.

    שם הסיפור "הסופר שבמשפחה", מציב את השאלה "מהו סופר?" במרכז, והסיפור עצמו מעלה אפשרויות רבות למענה. מצד אחד, הנער, שהוא "הסופר שבמשפחה", מצליח לחוש ולכתוב את הביוגרפיה של אביו מבלי שיהיה מודע לה, וכך מממש את הציפייה מסופרים שיהיו מעין "נביאים", שרואים יותר מאחרים. מצד שני, הנער חושב שהוא בודה דברים מליבו ומגלה מאוחר יותר שבעצם הוא לא המציא שום דבר. מכאן דווקא פוחת ערכו כסופר, שתפקידו להמציא, לברוא דברים חדשים. נוסף על כך, הסיפור מציג את הסופר כמי שנותן שירות לזולת, מבלי לקבל תמורה. הסביבה מנצלת את כישוריו ואחר כך מתכחשת לו. אך הדבר המעניין ביותר הוא מה שמתגלה לסופר בקריאה שנייה של הטקסט שלו: הנער מגלה בעזרתה אלמנטים שלא היו מודעים לו כאשר הוא כתב את הטקסט, ורק בקריאה שנייה ממרחק של זמן הוא מוצא אותם בו. כלומר, הטקסט שלו מתגלה לו, עצמו, כתיבת אוצר המכילה הרבה יותר ממה שהוא ידע שיש בה. אנחנו מלווים את הנער ברגעים המכוננים, בהם הוא מגלה, כסופר, את הכוח המיוחד של הספרות, את הלא-מודע שלה.

    התהייה האחרונה שמותיר בנו שם הסיפור היא – האם יש תפקיד כזה "הסופר שבמשפחה"? הסיפור מעלה את האפשרות כי בכל משפחה יש סוג של "סופר" שכותב את ההיסטוריה המשפחתית, ובכך לא רק מתעד את היחסים וההיררכיה הפנימית אלא גם משנה אותם לגמרי.