שלום לך, סגאן

ספרים דקים מבאסים אותי. אני יודעת שבסוף אתאכזב: אם הספר יהיה גרוע ממילא אעזוב אותו באמצע ואילו אם הוא יהיה טוב, הוא יגמר לי מהר מדי. המקרה השני שתיארתי הוא מה שקרה לי עם "שלום לך, עצבות" של פרנסואז סגאן.
סגאן הצרפתייה כתבה את הספר בהיותה רק בת 17 וכולו מלא רוח נעורים מרעננת. לא לעיתים קרובות אני נתקלת בספר שלא מנסה לחנך אותי בשום צורה, ללמד אותי מה קורה לאנשים עם פחות מזל ממני, או מבקש ממני לגלות יותר רחמים או אמפתיה כלפי אוכלוסיות מסויימות. סגאן אינה מבקשת ממני דבר מלבד קבלה שלה עצמה, כמו שהיא, כולל הפגמים.
הספר מספר על ססיל, נערה בת 16 שיוצאת לחופשה עם אביה ההולל בה הוא מתמרן בין שתי נשים. ססיל, לעומתו, מכירה בחופשה בחור צעיר שמתאהב בה ומגלה לראשונה את מיניותה. העלילה בספר מספקת את פנטזיות החופשה האולטימטיבית בריביירה הצרפתית. אך לא רק העלילה כובשת בספר זה אלא בעיקר סגנון הכתיבה של סגאן הצעירה, המשולל מניירות וגינונים של סופרת. סגאן כותבת כנערה מתבגרת ואינטיליגנטית באופן מיוחד. כבר בעמוד השני של הספר ססיל/סגאן מבינה כי הצורך להיאהב קשור לדחף מסויים לשלוט, תובנה שאין להקל בה ראש גם עבור אדם מבוגר. הדחף של ססיל לשלוט הוא זה שמניע את העלילה בסיפור ומביא לסופה הטראגי. אך ססיל מקבלת את מגבלותיה ואינה נלחמת בהן. מבחינה זו דמותה בוגרת בצורה יוצא דופן.
שמו של הספר: "שלום לך, עצבות" הזכיר לי שורה משירו של בודלר "התכנסות" (כפי שתרגם אותו דורי מנור ב"פרחי הרע"): "כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן". סגאן, כבודלר לפניה, פונה לרגש בצורת האנשה המנכיחה אותו ומגבשת את קיומו לכדי ישות שלמה שניתן להתחבר אליה ולקבל אותה כשייכת לך. סגאן ממשיכה את בודלר לא רק בקבלה והאנשה של רגשות לא נעימים אלה אף בדמות הצעירה המרדנית, ההוללת, המשועממת, היתומה והמקוללת. סגאן נמנית עם אותם האנשים המרשים לעצמם לחיות עד הסוף ולחוות קשת רחבה מאוד של חוויות ואירועים, על אף התוצאות הקשות שעשויות להיות לכך. אישיות זו משתקפת כבר בספרה זה, שהוא ספרה הראשון. טעמה של ברכה-קללה זו גרם לי לרצות לקרוא מספריה עוד ועוד...