יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

ביקור בעיירה בדויה

    בהגביהו את קורת הגג, נגרים של סלינג'ר, מגיב סימור לסיפור של באדי: "אני חושב שצריך לכתוב את זה מחדש, באדי. הרופא טוב מאוד, אבל נדמה לי שאתה מתחיל לחבב אותו מאוחר מדי. כל החלק הראשון הוא בחוץ, בקור, מחכה שתחבב אותו, והוא הדמות הראשית שלך". בעקבות סימור, בזמן הקריאה אני תמיד מנסה לענות על השאלה "עד כמה מחבב המחבר את הדמויות שלו?" ועל שאלה שנגזרת ממנה – "האם אני מחבבת את הדמויות באותה המידה?" לפעמים נדמה לי שאם הסופר הצליח לגרום לי להרגיש כלפי הדמויות את מה שהוא מרגיש, הוא עשה את עבודתו בהצלחה.
    מבחינה זו הספר וויינסברג, אוהיו של שרווד אנדרסון הוא ספר מעניין. כותרת המשנה של הספר היא "ספר הגרוטסקות", ואכן, כל הדמויות בו גרוטסקיות, כפי שמכריז הסופר בפתיחה: "אתם מבינים, כל העניין נעוץ בדמויות שעברו מול עיניו. כולן היו גרוטסקות. כל הגברים והנשים שהכיר הסופר אי-פעם הפכו לגרוטסקות. הגרוטסקות לא היו נוראיות. אחדות היו משעשעות..." הוא גם מסביר לנו מה הפך אותן לגרוטסקות: "לדעתו, ברגע שאדם מסוים לקח לעצמו אמת אחת, קרא לה האמת שלו וניסה לחיות את חייו לפיה, הוא הפך לגרוטסקה, והאמת שאימץ הפכה לכזב". אנדרסון כותב על דמויות שיש לו הרבה ביקורת כלפיהן, ומראש מדגיש בכולן את העיוותים והאלמנטים מעוררי הריחוק, אך בכל זאת הוא אוהב אותן ומשהו מן האהבה הזו מרחף וזולג בטיפות קטנטנות גם אל הקורא. הוא לא ממש גורם לנו לחבב כל אחת באופן אישי אלא לאמץ את נקודת המבט שמקבלת את כולן מתוך הבנה שאחרת אנו נותרים בלי כלום. כל הדמויות מעוותות במידה שווה ולמרות זאת יש בהן משהו אמיתי ורך ואין לנו ברירה אלא לצוד אותו ולהתלות בו, אחרת אנו ניוותר בחוץ, בקור, כי לדמויות של אנדרסון יש זו את זו. העיירה שהוא בודה, וויינסברג, היא עיירה חצי רקובה, כמו המרפסת הראשונה המתוארת בה, אבל היא עשירה בדמויות ובסיפורים, והיא הדבר שמאגד את כל הסיפורים בספר ונותן לו אופי של יצירה אחת שלמה ורחבה. אנדסון מצליח לחבב עלינו את הדמויות בדיוק במידה המתאימה, כדי שכשתופיע שוב דמות שכבר פגשנו בסיפור מוקדם יותר, נרגיש כאילו פגשנו מכר ותיק, שנחמד לפגוש ברחוב לפעמים ולהיזכר באמצעותו בתקופה אחרת, אבל לא היינו רוצים שיבוא להתארח אצלנו בבית.
     רבות מהאמיתות שמאמצות דמויות הספר, אשר מכשילות אותן והופכות לכזב, עוסקות בנושאים מגדריים. למשל, גבר שמאמין בחולשה גברית: "כמו אלף גברים חזקים אחרים שצצו כאן באמריקה בתקופות מאוחרות יותר, ג'סי היה רק חזק למחצה. הוא היה יכול לשלוט באחרים אך לא בעצמו", או אישה שמתנכרת לבנה מתוך אמונה שבחברה הגברית הוא אינו זקוק לה: "'זהו ילד זכר ובלאו הכי הוא יקבל את מה שהוא רוצה,' [...] 'אילו זו היתה ילדה, אין דבר בעולם שלא הייתי עושה למענה'". זר שמגיע לעיירה, מנסה להשריש בילדה בת 9 תכונה, אותה הוא מכנה "טנדי", אשר הוא מרגיש שחסרה אצל נשים: "זהו חוזק שמאפשר להיות נאהבת, דבר שגברים זקוקים לו ואינם מקבלים אותו מנשים". גיבוריו של אנדרסון מנסים להשכיח את הבדידות באמצעות אהבה, אותה הוא מכנה "התאונה האלוהית של החיים", ובאמצעות דת ורדיפת בצע, אך תמיד ללא הצלחה. האמיתות שאימצו מכשילות אותם, ומאירות באור גרוטסקי את הנחות הקיום המודרני.
     אם אין אמת, כל מה שנותר הוא סיפורים. ואכן, בעיירה של אנדרסון, התושב הבולט ביותר הוא העיתונאי ג'ורג' ווילארד שמספר לכולם כי הוא עתיד להיות סופר. הוא מופיע ברבים מן הסיפורים כמי שמייצג את העיירה, ואנו חושדים בו כי הוא הצעיר שיגדל להיות הסופר המספר את הסיפור. התכונה שמבדילה את ג'ורג' ווילארד מהדמויות האחרות בספר היא תשומת ליבו לפרטים קטנים. הוא אינו מורם מעם, נפשו פגועה ודמותו גם היא גרוטסקית, אך זיכרונותיו נעים סביב תמונות קטנות – איש מסיע לוחות עץ ברחוב, אישה מדביקה בול על מעטפה, ואלה החומרים מהם יהיו עשויים סיפוריו, כמו סיפוריו של אנדרסון עצמו. 

    

2 תגובות:

  1. פתאום נזכרתי בספר הזה. אני זוכר שהוא השאיר בי הרגשה של "היה נעים ולא נעים להיות בו". אני ראיתי בו (תתפלאי?) סיפור חניכה.

    השבמחק
  2. אני מסכימה בהחלט שאפשר לראות אותו כסיפור חניכה, אפילו כסיפור חניכה של סופר, ומאוד מוצאת חן בעיני ההגדרה של "נעים ולא נעים"... זה ניסוח מדוייק של התחושה.

    השבמחק