סיפורי מומנט מוזיקלי

יהושע קנז הוא גדול הסופרים הישראלים. הוא כתב כבר שמונה ספרים (אחרי החגים, האישה הגדולה מן החלומות, מחזיר אהבות קודמות, מומנט מוזיקלי, התגנבות יחידים, נוף עם שלושה עצים, בדרך אל החתולים ודירה עם כניסה בחצר). הוא נולד ב-1937 וגדל בפתח תקוה. אין סופר כמוהו שיודע לתאר את החברה הישראלית, את מה שנהיה מאיתנו ואת הקושי לחיות כאן. ב"אחרי החגים" הוא מתאר את קשיי ראשית ההתיישבות, ב"האישה הגדולה מן החלומות" וב"מחזיר אהבות קודמות" הוא מתאר את קשיי החיים בבית המשותף בעיר הגדולה או בעיר הקטנה על המורכבות המעמדית, הלשונית והעדתית הישראלית וב"התגנבות יחדים" מתוארים קשיי כור ההיתוך הצה"לי. אך יצירתו של קנז, יותר משהיא ישראלית היא אוניברסלית. אומנותו העיקרית היא תיאור נפשו של האדם, וליתר דיוק, נפשו של האומן. האומן נמצא בכל יצירותיו, עומד ומתבונן על הנעשה, בעינים פקוחות ומוכיחות. בספרו "מומנט מוזיקלי" כותב קנז בארבעה סיפורים על תהליך התבגרותו והפיכתו לאומן. אלו סיפורים רגישים להפליא על תהליך ההפרדות מעולמם של ההורים ומעולם הילדות וגילוי סודות החיים וסודות ההתבגרות תוך למידה לראות אותם מן הצד ולהעריך את היופי שבהם. קנז מלמד אותנו את מלאכת ההתבוננות. גיבוריו מתבוננים בעולם כמו במחזה וקולטים את כל הפרטים הקטנים שהופכים את חיינו למלאי משמעות ואסתטיקה. למשל, גיבורו של הסיפור "התרנגולת בעלת שלוש הרגליים" מתוך הקובץ "מומנט מוזיקלי", מקשיב בלילות לתולעת העץ וקנז מתאר זאת על ידי רטוריקה של סיפורי ילדים ובאופן מופלא:

"וכאשר שקט הכל, שמע הילד שוב את קולה של תולעת העץ, ידידת האנשים שאינם נרדמים, חותרת בעמקי הארונות הישנים, עמלה וחדלה וחוזרת ומכרסמת, נבהלת רגע ומצותתת לקול נשימתו, להווכח אם קצובה היא ואכן נרדם; ואם לא - תחדל ולא תפריע ותתאמץ לחכות עד שיירדם; או אך תכבוש את הדחף לרגע, עד שיחזק ממנה ולא תוכל עוד לעמוד בו. והילד היה מתחכם לה וכולא את נשימתו. והתולעת היתה מתקשה לדעת אם אכן נפלה עליו השינה וכבר מותר לה לפעול באין-מפריע, ובהיסוסה היתה שולחת אותות לגשש בחשכה. בהיסוס רב היתה מכרסמת לנסיון, מכרסמת וחדלה, חוששת להפריז, מבקשת לדעת עד כמה אפשר להעז בבת אחת בלי לעורר עליה חימה ואסון."

מָכשֵחלפי

אתמול הייתי באירוע לכבוד רחל חלפי. איני מרבה בדרך כלל ללכת לערבי שירה גם בגלל שקשה לי מאוד להתרכז בשירים כשאין לי את המילים מול העיניים וגם כי לעיתים ישנם אומנים שרואים בערבים האלה הזדמנות מצויינת להופיע עם דברים מוזרים למדי שאינם ערבים לאוזן המערבית שלי. אבל אתמול זה ממש לא היה המצב. לכבוד ספר שיריה של רחל חלפי "מכשפות" התכנסו מספר אומנים מוכשרים למדי, ביניהם ערן צור, חנה מרון, ירונה כספי ועוד רבים ושרו שירים של חלפי שהולחנו על ידם. נוסף על שירים מולחנים היו גם שירים משוחקים, מועמדים ומבויימים. כמעט כל הקטעים היו מצויינים, תפסו את רוח השיר והפכו את קליטתו המיידית לקלה הרבה יותר.
הספר "מכשפות" מורכב כולו משירים שנושאם הוא מכשפות, מטאטים, כישופים, העלאה על המוקד, אש וכו'. הקריאה בו היא כניסה לעולם מאגי ומהפנט שקשה להשתחרר ממנו. חלפי מוצאת דרך לדבר על התהומות דרך דימויים מעולם הכישוף אך גם הרבה הומור יש בדרך הזו.
בחרתי להביא כאן את השיר שחתם את הערב, שהושר על ידי ערן צור והולחן על ידי רונן שפירא. השיר הזה דוקא אינו מתוך הספר "מכשפות" אבל הוא מביא את רוחה וכשרונה הגדול של חלפי בצורה מייצגת לדעתי:

כל ה

כל העוגות וכל החגיגות

וכל השמלות וכל ההפלות

וכל החיוכים וכל הדווחים

וכל הז'קטים וכל הקפה

וכל הדבורים וכל הזבורים

וכל הוזות וכל הפוזות

וכל היפיופים וכל הניאופים

וכל האפור וכל הספור

וכל ההגיגים וכל הזרגוגים

וכל הבידור וכל הרכילות

וכל הפלירטוטים וכל החרטוטים

וכל הצ'יפס וכל הוידאו קליפס

וכל התסרוקות וכל נדנודי התחת

וכל המיק אפ וכל הסטנד –אפ

וכל האמנות וכל האוננות

וכל הפננות וכל ההוא –הא

וכל הסמים וכל המהממים וכל האלכוהול

וכל צריחות ההמון וכל זעקות ה"גול!"

וכל השצף וכל הקצף

וכל השרירים שעושים וכל השירים

וכל הזיופים וכל הכיופים

אינם אלא עפעופים קטנים של

העין

המסרבת

לראות

את
התהום

זהירות, ביקורת שירה

כמו בכל שנה, קניתי לעצמי יומן. לא רק על מנת לכתוב פגישות, שיעורים ומשימות אלא בעיקר כדי שאוכל להדביק בו שירים. תמיד מאוד הציק לי שאיני יכולה לקרוא איזה שיר שמתחשק לי בכל רגע נתון ולכן אני עורכת לעצמי מדי שנה מעין אנתולוגיה פרטית שלי, עם כל השירים שאני הכי אוהבת באותה התקופה. בדפדופי ביומן, נתקלתי היום בשיר מקסים של המשורר האמריקאי בילי קולינס. זהו שיר פארודי ומצחיק על הניתוחים שעוברים שירים בכיתות הלימוד ובאקדמיה, ניתוחים אשר מותירים אותם מוכים וחבולים, ואת התלמידים שלומדים אותם בצורה הזו – מוכים וחבולים גם כן, ואף גרוע מכך: שונאי שירה.
השיר הזכיר לי מה יכולה לעולל ביקורת שירה וביקורת ספרות שאינה מותירה מקום ליצירתיות והנאה. כולי תקווה שהבלוג הזה אינו מהווה צורה כזו של ביקורת.... ולכבוד תקוותי זו, אני מפרסמת כאן את התרגום שלי לשיר:

מבוא לשירה/ בילי קולינס

אני מבקש מהם לקחת שיר
ולהחזיק אותו גבוה כלפי האור
כמו שקופית צבעונית

או ללחוץ את האוזן אל זמזום הכוורת שלו.

אני אומר הפילו עכבר לתוך שיר
וצפו בו מגשש דרכו החוצה,

או לכו בתוך חֲדַר השיר
ומששו את הקירות כדי למצוא את מתג האור.

אני רוצה שהם יעשו סקי-מים
על פני השיר
מנופפים לשם המחבר על החוף.

אבל כל שהם רוצים
הוא לקשור את השיר לכסא בחבל
ולענות אותו עד שיתוודה.

הם מתחילים להכות בו עם צינור
כדי לגלות למה הוא באמת מתכוון.

שירת הזן

התחלתי לקרוא ספרי בודהיזם. אל דאגה, אני לא עוברת עדיין לחיות במנזר בצפון הודו, אני קוראת את זה בשביל הלימודים. בערך. בכל מקרה, את שרשרת ספרי הבודהיזם פתחתי (לפי המלצתו של ידיד חובב זאזן) בספר "בודהיזם - מבוא קצר" של יובל אידו טל. הספר פתח אותי לעולם הבודהיזם ואחריו קראתי עוד. אך בינתיים הספרים האחרים אינם משתוים אליו. הספר מחולק לפרקים המסבירים באופן שיטתי את עקרונות הבודהיזם והזרמים העיקריים הקיימים בו. אך נוסף על כך הוא גם מלמד שפה חדשה- שפת הבודהיזם, כאשר לימוד השפה הוא גם לימוד דרך חיים אלטרנטיבית ופילוסופיה אלטרנטיבית. אני חייבת לציין שלא את כל התורה הבנתי, אך דבר אחד היה לי ברור: בודהיזם נועד לאמנים ובעיקר למשוררים. הוא מפנה מקום וקשב ליצירה. אין זה מקרי שאמנים רבים וגדולים (כמו סלינג'ר למשל) הוקסמו מהבודהיזם והשתמשו בו ביצירתם. הבודהיזם מטיף להווה, לכאן ועכשיו, להתבוננות מעמיקה בפרטים הקטנים והיומיומיים ביותר, וזהו לחמה של השירה. הדגש הוא על ההשתנות של הדברים- הם לעולם אינם סטטאטים אלא משתנים כל הזמן כאשר מוותרים על אשליית הגרעין הקבוע. הכוונה ב"גרעין קבוע" היא לאשליה שלנו כי הנטע שננטע לפני 25 שנים הוא אותו העץ שאנו מתבוננים בו כיום. או כי לילדה שהייתי יש הרבה במשותף עם מי שאני היום, עכשיו בזה הרגע. העולם משתנה כל הזמן וכך גם יש לראות אותו.
יש קרבה גדולה בין זן בודהיזם ושירה. למשל, במדיטציה לפי זרם הזן צריך "לתת לגופנפש לנשור". משפט זה, שיתכן שהיישום שלו ברור הרבה יותר לאנשים שעוסקים בזן זמן רב, מבחינתי הוא שירה. כך גם קואנים רבים (מעין חידות פרדוקסליות קצרות) שנועדו לשבור את קו המחשבה הרציונאלי על מנת לפתוח פתח לצורות מחשבה נוספות. למשל: "כיצד נשמעת מחיאת כף יד אחת?" וגם הבית הבא:

"בידיים ריקות אני הולך, וראו, האת בידי,
אני הולך ברגל, ובכל זאת על גבו של שו אני רוכב,
כאשר אני עובר על הגשר,
הביטו, המים אינם זורמים, אך הגשר אכן זורם."

(מתוך הספר "מבוא לזן בודהיזם מאת ד. ט. סוזוקי).

גם לאונרד כהן מצא עניין בזן בודהיזם והשתמש בו בשירתו לעיתים קרובות. הנה דוגמה:

רושי

אף פעם לא הבנתי באמת
מה הוא אומר
אבל פה ושם
אני מוצא עצמי
נובח עם הכלב
או כורע עם האירוסים
או מסייע
בדברים קטנים אחרים

(מתוך "ספר הכמיהה" בתרגומו של קובי מידן)

בקיצור, דרכי עם הזן בודהיזם רק החלה, אך יש לי תחושה כי זו תחילתה של ידידות מופלאה...

שלום לך, סגאן

ספרים דקים מבאסים אותי. אני יודעת שבסוף אתאכזב: אם הספר יהיה גרוע ממילא אעזוב אותו באמצע ואילו אם הוא יהיה טוב, הוא יגמר לי מהר מדי. המקרה השני שתיארתי הוא מה שקרה לי עם "שלום לך, עצבות" של פרנסואז סגאן.
סגאן הצרפתייה כתבה את הספר בהיותה רק בת 17 וכולו מלא רוח נעורים מרעננת. לא לעיתים קרובות אני נתקלת בספר שלא מנסה לחנך אותי בשום צורה, ללמד אותי מה קורה לאנשים עם פחות מזל ממני, או מבקש ממני לגלות יותר רחמים או אמפתיה כלפי אוכלוסיות מסויימות. סגאן אינה מבקשת ממני דבר מלבד קבלה שלה עצמה, כמו שהיא, כולל הפגמים.
הספר מספר על ססיל, נערה בת 16 שיוצאת לחופשה עם אביה ההולל בה הוא מתמרן בין שתי נשים. ססיל, לעומתו, מכירה בחופשה בחור צעיר שמתאהב בה ומגלה לראשונה את מיניותה. העלילה בספר מספקת את פנטזיות החופשה האולטימטיבית בריביירה הצרפתית. אך לא רק העלילה כובשת בספר זה אלא בעיקר סגנון הכתיבה של סגאן הצעירה, המשולל מניירות וגינונים של סופרת. סגאן כותבת כנערה מתבגרת ואינטיליגנטית באופן מיוחד. כבר בעמוד השני של הספר ססיל/סגאן מבינה כי הצורך להיאהב קשור לדחף מסויים לשלוט, תובנה שאין להקל בה ראש גם עבור אדם מבוגר. הדחף של ססיל לשלוט הוא זה שמניע את העלילה בסיפור ומביא לסופה הטראגי. אך ססיל מקבלת את מגבלותיה ואינה נלחמת בהן. מבחינה זו דמותה בוגרת בצורה יוצא דופן.
שמו של הספר: "שלום לך, עצבות" הזכיר לי שורה משירו של בודלר "התכנסות" (כפי שתרגם אותו דורי מנור ב"פרחי הרע"): "כאב שלי, הושט לי יד, נלך מכאן". סגאן, כבודלר לפניה, פונה לרגש בצורת האנשה המנכיחה אותו ומגבשת את קיומו לכדי ישות שלמה שניתן להתחבר אליה ולקבל אותה כשייכת לך. סגאן ממשיכה את בודלר לא רק בקבלה והאנשה של רגשות לא נעימים אלה אף בדמות הצעירה המרדנית, ההוללת, המשועממת, היתומה והמקוללת. סגאן נמנית עם אותם האנשים המרשים לעצמם לחיות עד הסוף ולחוות קשת רחבה מאוד של חוויות ואירועים, על אף התוצאות הקשות שעשויות להיות לכך. אישיות זו משתקפת כבר בספרה זה, שהוא ספרה הראשון. טעמה של ברכה-קללה זו גרם לי לרצות לקרוא מספריה עוד ועוד...

קאושיק, לא!!

ג'ומפה להירי נולדה באנגליה למשפחה הודית וגדלה בארצות הברית. ספריה עוסקים בחוויה של מהגרים ממוצא הודי בארצות הברית. הספר "קרקע לא מוכרת", אותו סיימתי הבוקר, הוא ספר נפלא ודרכו נכנסתי מעט לעולמה של להירי ולתרבות בה גדלה. בספר ישנם שמונה סיפורים, כאשר שלושת האחרונים מהווים יצירה שלמה בפני עצמם, מעין רומן בשלושה חלקים על המה וקאושיק.
סיפוריה של להירי עוסקים בנסיונות הנואשים של בני המהגרים הבנגלים לעמוד בציפיות הבלתי-אפשריות של הוריהם מחד, ולהשתלב בחברה האמריקנית מאידך. דמויותיה נעות בין קוטב הרצייה וקוטב המרידה במורשת הבנגלית של ההורים: הן לומדות באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארצות הברית ולרובן יש תואר שלישי, הן גרות בבתים גדולים, אוכלות אוכל בנגלי ומטפלות בהוריהן ומצד שני הן שותות, בוגדות בבני זוגן, לא נישאות עד גיל מאוחר ועוזבות את לימודיהן באמצע. להיות מהגר פירושו מאבק זהות תמידי, ותחושה זו ניכרת בכל עמוד ועמוד של הספר.
הספר "קרקע לא מוכרת" מהווה סוג של מרד בפני עצמו. להירי, שניכר כי דמויותיה נלחמות על מנת להרגיש אמריקאיות ככל חבריהן, מורדת במורשת האמריקאית. סיפוריה מורדים בכל המוסכמות והקלישאות המערביות. הם גורמים לנו להתפלל בכל ליבנו כי "האהבה תנצח" או כי "יהיה טוב" ואז מוכיחים לנו שאלה הן רק מילים וכי המציאות שונה בתכלית. סיפוריה של להירי לוקחים מוסכמות יסוד בתרבות המערבית כמו "אין קרבה כקרבת המשפחה" או "נישואין צריכים להיות מאהבה", מפרקים אותן ובוחנים אותן לעומק. ושם, בשכבה הקרובה ביותר לבטן שלנו, המוסכמות הללו מתגלות במערומיהן ובריקנותן. למשל, הסבל הכרוך באהבה שאינה מתממשת מתגמד בסיפורים מול הסבל הכרוך באהבה שכן התממשה: רוב האהבות בספר אינן ממומשות ואילו שכן התממשו אינן עולות יפה. להירי רומזת לנו כי האהבה יפה יותר בדמיון ובפנטזיה מאשר במציאות ובכך יוצרת הפרדה בין העולם האמריקאי לזה ההודי – האמריקאים בסיפוריה מנסים לחיות כמו בפנטזיה ונכשלים בכך, בעוד ההודים מציאותיים יותר ומוותרים מראש על המימוש. כיוון ששתי האפשרויות אינן אידאליות הספר מותיר אותנו עם שאלות פתוחות רבות בנוגע לאהבה, תרבות, זהות ושורשים.

כל הממציא הרי זה משובח

בשבועות האחרונים יצא לאור בעברית ספר בשם "נערה עם קעקוע דרקון". הספר הוא הראשון בטרילוגיית ספרי "מילניום" שכתב סטיג לרסון ומתורגמים משוודית. מדובר במותחן רגיל לחלוטין מלבד עובדה אחת: הוא עוסק לכל אורכו בבעיה חברתית חמורה - אלימות נגד נשים. המותחן האיטי שזור בגברים אלימים וסוטים, כאשר זהו מרכז העלילה. הקריאה בספר עוררה אצלי שאלה המעסיקה אותי לעיתים תכופות:
האם כל ספרות מגוייסת היא ספרות מבאסת?
למרות שאכן ברוב המקרים ספרות מגוייסת היא ספרות מבאסת, ישנו לפחות יוצא מן הכלל אחד: קורט וונגוט.

וונגוט, אמריקאי ממוצא גרמני, כתב שתי יצירות מופת מגוייסות: "עריסת חתול" ו"בית מטבחיים חמש". היצירות הן אנטי-מלחמתיות ויוצאות כנגד בנייה ושימוש בנשק המוני. אך אצל וונגוט הפן הפוליטי של היצירה תורם גם לפן הספרותי שלה ולא מנותק ממנו. זה לא שהוא כתב ספר ושתל בו מסרים פוליטיים אלא שהספרות והפוליטי שזורים זה בזה בצורה הדוקה.
"בית מטבחיים חמש" (1969) הוא סיפור אוטוביוגרפי על ההפצצה בדרזדן במלחמת העולם השניה ועם זאת הוא גם ספר מדע בדיוני. על מנת להסביר את תחושתו של הסופר לנוכח האירועים שקרו לו בחייו הוא מגייס את ז'אנר המדע הבדיוני לטובתו ומשייט בזמן בין אירועי חייו ואירועים נוספים. רק כך הוא מצליח להעביר את התחושות הפנטסטיות שהוא חווה על בשרו. ניתן לפרש את הרומן פרשנויות פסיכולוגיות שונות אך הדבר המעניין באמת היא השאלה באילו מקרים אנו זקוקים לפנטזיה בסיפור שלנו על מנת שיבינו אותנו טוב יותר?
בעיני, המפתח לעניין הזה הוא ניטרול ציפיות. ברגע שנכניס מימד פנטסטי לסיפור שלנו אז הקורא או השומע שלנו יאבד את האחיזה במציאות. הוא יהיה פתוח לכל דבר שנספר לו ולא ידע כיצד לטוות בבטחה את המשך הסיפור בדמיונו. ערעור זה יכול להחזיר לסיפורנו את מימד הראשוניות וההפתעה ולשחזר את סוג ההשפעה שהיתה לאירועים עלינו. לכן, כשאני מוצאת את עצמי מטבלת סיפורים בהמצאות וגוזמאות שונות (דבר שקורה לי לא מעט), אני מזכירה לעצמי שיש לי סיבה טובה לעשות כן...

חלום פנורמי

אתם מכירים את זה שאתם קוראים ספר והוא מספר בדיוק על מה שקורה בחיים שלכם?

או שאולי בגלל שאתם קוראים את הספר אז התת מודע שלכם גורם לאירועים האלה להתקיים במציאות?

או שאתם בוחרים את הספר לפי מה שעומד לקרות לכם בחיים?

אני לא יודעת מי הביצה ומי התרנגולת אבל זה פשוט ככה. כל ספר שאני לוקחת ליד הופך לחיים שלי. גם אם הוא כביכול לא רלוונטי בכלל.

למשל, השבוע קראתי את "חלון פנורמי" (באנגלית זה נקרא "Revolutionary road", ריצ'רד ייטס, 1961).
ייטס גדל במדינת ניו יורק ובספרו הוא יוצא נגד ריקנותם של חיי הפרברים בארצות הברית. "חלון פנורמי" מתאר, תוך קריצה לתורתו של פרויד, כיצד מקריבים צעירים את חייהם "למען המשפחה" כאשר הם בעצם מונעים מן הפחד לנסות להגשים את עצמם כי אולי בעצם אין בנפשם שום דבר ששווה הגשמה. מה יגידו עליהם אם יכשלו? תוך קריאת הספר ממש נכנסתי לחייהם הבורגניים של זוג אמריקאי שאינו יכול להגשים את החלומות שלו בגלל הכבלים של חיי משפחה והפחד מ"מה יגידו?"
כל אחד מבני הזוג שואף לעשות דברים אחרים עם חייו אבל כבול בשל רצון לשמר את התדמית של המשפחה האמריקנית המושלמת.

לי אמנם אין תדמית של משפחה מושלמת אבל בכל זאת מצאתי עצמי פועלת על פי מה שיגידו או מה שיחשבו והחלטתי לשנות את זה: נטשתי את לימודי הפסיכולוגיה שהיו אמורים להבטיח את עתידי הכלכלי (מה את עושה? ממה תתפרנסי?) והחלטתי להקדיש את זמני בחופשה לכתיבה. מה יגידו ה"קמפבלים"? וכל יתר שכני החטטנים? האם הצעד הזה יציל אותי מחיים משמימים וטרגיים כשל ה"ווילרים" או שמא אין מנוס מהגורל האכזר וגם אם רודפים אחרי החלומות עדיין נכשלים? להחלטתי הנועזת מתלווה חשש כבד שלרדוף אחרי חלומות זה דבר קצת ילדותי כי זה תמיד קורה רק בספרי ילדים. בגיל מסויים זה נפסק - מבוגרים בספרים אינם רודפים אחרי חלומות אלא סובלים בשקט. האם משמעות הדבר היא שנכשלתי בתהליך ההתבגרות?